גולף – המשחק של הג'נטלמן

מגרש הגולף בקיסריה תוכנן על ידי רב-הארכיטקטים פיט דאי. זהו מגרש ברמה בינלאומית, ומקום טוב להתוודע למשחק הפופולארי ביותר בעולם. גולף הוא לא רק משחק, אלא גם בית ספר להתנהגות. וככל שיהיו לנו יותר גולפאים, כן נהיה עם תרבותי יותר. וגם המדינה תרוויח המון כסף

מאת יעקב שקד

"בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי"

כדורים, בונקרים, סבך, מלכודות מים וחול, סיכון, רוחות רעות, ירוקים, כפפות עור, מוטות מתכת, חבטות, טי באדמה… זה נשמע כמו מלחמת גרילה קטלנית, אבל לא. זהו חלק ממה שמזומן למשחקים במשחק השליו, הבלתי מיוזע, והאלגנטי ביותר בעולם, שמשחקים אותו מחוץ לארבעה כתלים.

"בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי", אמר כדור הגולף על השחקן. גם חלקו השני של פסוק תהילים (כג, ב) זה, "עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי", מתאים לתיאור משחק הגולף. זה נשמע כמו התיאור הקדום ביותר של משחק הגולף, שמגלם בשני משפטים את כל תורת הגולף על רגל אחת. אולי? אולי נולד משחק הגולף בשדות יזרעאל ולא בשדות סקוטלנד.

אין ספק בכך שכבר בשחר הימים למד האדם הקדמון, כי כשמחזיקים במקל אפשר לחבוט בכל מיני דברים. אין ספק בכך שהוא גם גילה עד מהרה שכאשר חובטים במשהו עגול, הוא מתגלגל. כבר אז היה לו משנה עונג כשהוא הצליח להכניס דבר מעוגל לתוך חור. ומאז רודף את האדם השיגעון של להכניס דברים עגולים לתוך כל מיני מקומות. קח את זה מן האדם, ומה שיישאר מהספורט זה רק שחיה אמנותית.

מי היה באמת הגולפאי הראשון? לא ברור. אבל יש סיכוי טוב שהוא דיבר לטינית ברמת שפת-אם, כי כבר ברומא של יוליוס קיסר שיחקו במשחק בו היכו עם מקל דמוי מחבט גולף בכדור ממולא בנוצות או בקש. מצד שני יש לזכור שעושים זאת גם בהוקי, בבייסבול, בקריקט, ובקטטות.

במרוצת המאות עשו במדינות שונות באירופה שלל דברים שבהם היו מעורבים מקלות וחבטות, ולחלקם גם קראו משחקים. הכי התקרבו לגולף של היום הסקוטים. סביר גם שהשם גולף בא מסקוטית שבה gowf זה לחבוט. המשחק נהיה שם פופולארי כל כך עד כי הוצא אל מחוץ לחוק, מפני שהוא בא על חשבון אימוני הירי בחץ וקשת שהיו חיוניים להגנת המולדת.

הסקוטים לא התרשמו מן האיסור והמשיכו לשחק. ולא נחה דעתם עד שבנו ב-1540 את 'סיינט אנדרוס' (St. Andrews) – מגרש הגולף העתיק ביותר בעולם. ג'יימס השישי, מלך סקוטלנד – שנהיה לאחר מכן ג'יימס הראשון מלך אנגליה – היה גולפאי נלהב כבר במאה ה-17. כשהוכתר למלך אנגליה הוא הביא עימו אליה גם את אהבת המשחק. ב-1754 נוסד בסיינט אנדרוס 'מועדון הגולף המלכותי' – בכור המועדונים. בתחילת המאה ה-18 החליפו את כדור הנוצות בכדור שנקרא בסקוטית גוטה-פרצ'ה (gutta-percha – מָעוֹף טוב). ב-1860 נערכה האליפות הבריטית הפתוחה (British Open – משאת נפשו של כל גולפאי) הראשונה בפרסטוִ'יק, שנה לאחר מכן היא נפתחה גם לחובבים, והשאר הוא היסטוריה.

משחק הג'נטלמן

סוִ'ינג טוב, הכל טוב

גולף הוא אחד מן המשחקים שמשחקים אותם בחוץ, תחת כיפת השמים. יש לו שלוש תכונות מקסימות שמקרבות אליו בני תרבות ומרחיקות ממנו פרימיטיבים: לא מתייזעים בו; תקיעות מרפק בצלעות, בעיטות פיצוח בקרסול, ודחיפות גסות לא מקובלות בו; והקהל לא צורח וצווח ולא מוציא את גרונו כמו בהמות שחוטות. גם לא קרה אף פעם שקהל "אוהדים" מוכה טירוף פרץ למגרש גולף, הרביץ לשופטים, עילף שחקנים וכיסח כל מה שבדרכו, בשם רוח הספורט כמובן.

מטרת הגולף, כמו של מרבית המשחקים, היא המטרה האוניברסלית ביותר והמשותפת ביותר לבני האדם – להכניס גוף מסויים לתוך מקום מסויים. אין שום דבר בעולם – אפילו לא דתות ושירי צריחות – שמתקרב להערצתם הנרצעת של בני האדם למי שיכול להכניס גופים עגולים למקומות מסויימים. במשחק הגולף, מנצח זה שהצליח להכניס את הכדור שלו לכל שמונה-עשרה הגומות בעזרת המספר הקטן ביותר של חבטות.

אי אפשר לבוא יום אחד למסלול הגולף, ללא כל נסיון, ולנצח. כוח גס ונסיון במכות לא יעזור להכות בכדור כראוי ולשחק היטב. צריך פשוט לשחק. עוד ועוד. כל משחק הוא גם אימון. וככל שמשחקים יותר כן משתפר המשחק. גולף הוא משחק אלגנטי. הכי אלגנטי. "תראה, לא צריך כוח רק סוִ'ינג נכון," אומר לי רעי הטוב גיל פרז, שהיה פעמיים יושב-ראש איגוד הגולפאים הישראלי. הוא  מניף את המחבט ומטיס את הכדור לעננים בחבטת אמן. נראה כאילו הכדור טס לנצח ואז הוא נוחת, בתוך הגרין. להתאמן ולהתאמן ולהתאמן. מצד שני, אף אחד לא ממהר. אלא אם הוא מתפרנס מזה, כמובן.

מדושא עונג

מגרש גולף מיוחד במדבר – סקוטסדייל אריזונה

גולף משחקים באיזור נרחב, פתוח, ומדושא עונג – הקרוי מסלול הגולף, ובאנגלית Golf Course. בכלל, כמעט כל המינוח של משחק הגולף בעברית, הוא באנגלית. גם חלק מכובד למדי מן המְשַחֲקִים בארץ הם אנשים שאנגלית היא שפה טבעית בשבילם. גם אין הרבה טעם לתרגם את המונחים האלה לעברית, הלא חובבי הגולף ממילא לא ישתמשו במונחים מעוברתים. ויש מונחים שממש ממש לא יעזור לתרגם אותם. לא יעזור לתרגם, למשל, את Fore!, שפירושו: היזהרו שם, אני מתכונן לחבוט בכדור לכיוון שלכם ומישהו עלול להיפגע! הרי עד שהוא יסיים להגיד את זה…

המוּכֶּה היחיד במשחק הגולף הוא כדור קטן, גמיש ולבן – יש כדורים צבעוניים אך הם משמשים בעיקר לאימון – ומקלות חבטה בעלי ראש מתכת, שנקרא להם מעתה מחבטים. כל מה שהמשחקים רוצים זה להכניס את הכדור הקטן לתוך גומות הפזורות לאורך המסלול במרחקים שונים, כולם לא קצרים.

עשרים אלף מסלולי גולף

משחק הגולף נפוץ מאוד במדינות העולם הראשון, ובמדינות שיש בהם שכבה של עשירים מאוד. הוא נפוץ פחות במדינות העולם השני, ואינו מקובל כל כך באתיופיה, בבנגלה-דש, ובאלבניה, היכן שבמחיר של כדור גולף אנשים יכולים לאכול חודש, ובמחיר של ערכת גולף הם יכולים להתחתן עם יפיפיית הכפר, או עם שלוש נשים רגילות.

בארצות-הברית, אם כל הגולפים, יש למעלה מעשרים מיליון חובבי גולף המשחקים לפחות פעם בחודש. לרשות אלה עומדים שם כעשרים אלף מסלולי גולף פרטיים, ציבוריים, ועירוניים. על פי קנה המידה הזה היו צריכים להיות בישראל כארבע מאות מגרשי גולף, אבל אין. במשך שנים ארוכות היה כאן רק מסלול אחד, בקיסריה, ומאז שנים אחדות יש עוד אחד, נכון יותר חצי – של תשע גומות, בגעש. באמריקה, שם נישאר לפי שעה, מוציאים במשך שנה כמיליארד דולר על ציוד גולף – מחבטי גולף, כדורים, תיקי גולף, עגלות גולף, ונעלי גולף – וזה לא כולל ביגוד ואביזרים נלווים. מיליארדי דולרים מושקעים בארה"ב מדי שנה על תחזוקת מגרשי הגולף, ועל בניית מסלולים חדשים.

גולף ועסקים

קשר אמיץ נקשר בין סיגרים לגולף. כנראה משום שגם גולף, כמו עישון סיגר, זה משהו שעושים לאט ובניחותא, וגם משום שתוך כדי משחק הגולף, כמו תוך כדי עישון סיגר טוב, נסגרו יותר עיסקאות מאשר סביב שולחן הישיבות. למה נעשים כל כך הרבה עסקים על מסלול הגולף? כמה וכמה סיבות לכך; קודם כל משום שלמגרשי הגולף יצא שם טוב של מקום שטוב לעשות בו עסקים – בגלל אוירת הנינוחות, הג'נטלמניות וההגינות שהספורט הזה משרה. גם העובדה שמשחק גולף אורך ארבע-חמש שעות, שבמהלכן האנשים "תקועים" זה עם זה, משפיעה. אחרי שגומרים לדבר על פוליטיקה ועל המשפחה, על מה נותר עוד לדבר? על עסקים. אז עושים עסקים. חוץ מזה, גולפאים מאמינים שמשחק הגולף הוא גלאי אופי מהימן, המוציא מאדם את הטוב שבו כמו גם את הרע שבו. זה שמאפשר לך כמובן ללמוד עם מי יהיה לך עסק. סיבה נוספת לעשיית עסקים על מסלול הגולף היא, שזהו הספורט היחיד אשר במהלכו אפשר, ורצוי, לשוחח. ואחרון חביב; הרבה מאוד אנשי עסקים פשוט משחקים גולף.

בארצות שבהן הגולף נפוץ, לא מעט מעסיקים מנצלים את תכונת "גלאי האופי" של הגולף, וקובעים למשחק ידידותי עם מועמד למשרה חשובה. מאחר שבגולף אדם משחק רק נגד עצמו, נקל לעמוד מתוך התנהגותו ותגובותיו, על אופיו ועל חינוכו, אף יותר מאשר מתוך רזומה שהוכן בקפידה.

ספורט-אלגנט-אלגנט

בדרך כלל יהיה הלבוש על מגרש הגולף בכיוון של ספורט-אלגנט-אלגנט במיטבו. מכנסיים קצרים מותרים אמנם אבל מאוד לא מקובלים. עם זאת רואים אצלנו לאחרונה, למרבה הצער, יותר אנשים המזלזלים בעמיתיהם ומשחקים בלבוש הזה שהוא המכוער ביותר בקורות האנושות – מכנסי השלושת-רבעי המגעילים. הלבוש ה"תקני" כולל נעליים בסגנון ברוג (Brogue), עם לשון גדולה מהרגיל. זהו המקום האידיאלי לחולצות ספורט משובחות, מאלו שככל שלובשים אותן יותר הן רק נראות טוב יותר. המכנסיים יהיו בדרך כלל ללא חגורה, וכדי להבטיח זאת, אין להם לולאות. כתפיות, לעומת זאת, מותרות. יש רק לזכור שהן מגבילות את חופש התנועה של הגוף, החיוני כל כך במשחק הגולף.

סוודר הגולף, הקרוי כמובן על שם המשחק, שמור לימים סגריריים יותר. ימים שבהם מזג האויר לא החליט, הם הזמן לסוודר שזרוק על הגב ושרווליו קשורים על החזה. בגדים בהירים מתאימים מאוד למסלול הגולף, ורצוי שהם יהיו מרווחים ולא צמודים לגוף. יש המון פריטי לבוש וציוד המיועדים לחובבי הגולף. המון. החל במַגֵנֵי מצח להצללה על העיניים, וכלה בשעונים מיוחדים לגולפאים, שאפשר לרשום בהם תוצאות, לאחסן נתוני משחקים, להסתייע בחישוב החבטות, והם שומרים בזכרון רקורדס של משחקים. אה, ויש בהם כמובן ג'י.פי.אס…

של מי המחבטים האלה?

קדי

קדי במשקל כבד

הקדי (caddie) אינו שופט דת מוסלמי, אלא מוסד חשוב שהינו חלק מן החוויה הגולפאית. זה הנער, או האיש, שסוחב את תיק מחבטי הגולף בעבור מי שמשחק. הקדי הוא מוסד מלא הגיון, מפני שמסלול הגולף הוא לא מקום שאנשים באים אליו בכדי להתייזע ולהיאנק תחת כובד הציוד. בשביל זה יש קדי'ס, שתמורת תשלום באים להיאנק ולא לשחק. שחקן גולף מקצועי לא יעלה בדעתו לעלות למסלול בלי קדי. הקדי בוחן את המסלול לפני התחרות, בודק את עמדות ה-T, את הסבך, מרחקים, כיווני רוח וכאלה דברים. לקדי טוב יש חלק כלל לא מבוטל בהצלחתו של שחקן.

בישראל המוסד הזה לא מפותח, ואף פחות מזה. מה עושים באין קדי? שמים את תיק הציוד בעגלה דו-גלגלית שבה קל למדי לגרור אותו, או בכלי רכב קטן, ממונע בחשמל, שאינו רועש ואינו מזהם את האויר ונוסע אחריך באשר תלך.

באשר תלך – אסע. קדי ממונע בשלט-רחוק

אנשים שמוצאים צד חיובי בכל עניין, אומרים שדווקא יותר טוב בלי קדי, כי עגלת גולף לא יודעת למנות את מספר החבטות שלך, לא יודעת לבקר את איכותן, ו-הכי חשוב- לא יודעת לצחוק. נכון שנוּבּאר גולבנקיאן, אֵיל עסקים טורקי בעבר, אמר, "אני מוצא שזה מספק יותר להיות שחקן גולף גרוע. ככל שאתה שחקן גרוע יותר כן אתה זוכר טוב יותר את החבטות שבמקרה הצליחו לך," אבל רוב חובבי הגולף מעדיף לשחק טוב. בקיצור, קדי טוב מוסיף המון.

Hole in one

טייגר ו'ודס, הגולפאי הטוב בעולם

פסגת ההישגים במשחק הגולף היא 'הול אין ו'אן' – הכנסת הכדור מן ה-T לתוך הגומה בחבטה יחידה. כשלוקחים בחשבון את המרחק, את הרוח, את פני השטח הטבעיים, את זעירותה של הגומה… זה נראה בלתי אפשרי. נראה, נראה, אבל קורה. אם משווים זאת למשחק ביליארד, למשל – שבו הכדור גדול יותר, המשטח ישר וחלק, אין רוחות והגומה היא במרחק הושטת יד וגם יש לה אלכסונים בשני צידיה כך שהכדור ייכנס לחור גם אם לא כוון בדיוק אליו, ובכל זאת מפספסים שם כל כך הרבה – אפשר להבין עד כמה 'הול אין ו'אן' זה דבר מדהים. ואם נשווה זאת לכדורסל, זה יהיה כמו לקלוע את הכדור לסל ממרחק של 2.5 קילומטרים.

טייגר ו'וּדס, שחקן הגולף הטוב ביותר בכל הזמנים, שהפך לאלוף כבר בהיותו בן 21, הצליח באחד מן המשחקים להכניס את הכדור לגומה בהול אין ו'אן. "תודה שזה היה מזל," גילגל לאוזנו אחד מן העיתונאים שהקיפוהו אחרי החבטה הזאת, "תודה שזה היה מזל." "אני מודה," אמר טייגר ו'ודס, "אבל שמתי לב לדבר מעניין, ככל שאני מתאמן יותר יש לי יותר מזל."

על טייגר ו'ודס ראוי לומר כאן עוד כמה מלים. שמו האמיתי הוא אלדריק. 'טייגר' הוא רק כינוי. אומרים שהוא התחיל לחקות את תנועות ההינף של אביו עם מחבט הגולף כבר כשהיה בן חצי שנה. בגיל שנה התחיל
לשחק גולף. בהיותו בן שנתיים הוא היכה בכדורי גולף בתוכנית טלוויזיה ביחד עם חובב הגולף והסיגרים בוב הופ. בגיל שלוש סיים מסלול של 9 גומות ב-48 נקודות, ובגיל חמש כבר כתבו עליו, בפעם הראשונה, במגזין גולף. הוא נראה תמיד על מסלול הגולף. למעשה , עד גיל 15 הוא בילה במסלול הגולף יותר זמן מאשר שחקן מקצועי בן ארבעים. סכומי הכסף שו'ודס מרוויח גדולים מאלה של חברות היי-טק ישראליות הנמכרות לענקי העולם, הם פי אלף מכפי שמשתכר רופא מעולה, ופי מיליון מרווחיו של משורר מוכשר מספריו. וכל זה בלי השכלה, בלי אינטליגנציה של ממש, בלי הברקות רעיוניות, בלי חשיבה, בלי ציוד, בלי מפעל, רק עם עין חדה ויד טובה, כשכל הכשרון והיכולת מסתכמים לא במשהו שקשור למוחו של האדם או לרוחו, אלא לכשרון להכניס גוף עגול לתוך חור. מה שמראה שוב איזה מקום מוזר הוא עולמנו.

מגרש הגולף בקיסריה

כל אחד ונקודת הטי שלו

אז איך משחקים גולף? מסלול גולף תקני הוא בן שמונה-עשרה גומות. מסלול גולף משתרע בדרך כלל על כשש-מאות דונם ואורכו כששה קילומטרים המקופלים לשני חלקי הלוך-וחזור של שלושה קילומטר כל אחד, בכדי להביא את המְשַחֲקים, בסיום, בחזרה אל איזור ההתחלה שבו נמצא המועדון (Clubhouse). זאת, בכדי שלא יהיה לסופר הסקוטי אריק לינקלייטר, שאמר, "מה שיש לי נגד משחק הגולף זה שהוא לוקח אותך רחוק מהמועדון" מה להתלונן. המועדון מקיף מנהלה, מלתחות, איחסון ציוד, ושילוב של בית קפה, מסעדה ובאר, היכן שהשחקנים יכולים להתנוחח אחרי המשחק.

מבנה סכמטי של מסלול גולף

הגומות פזורות לאורך המסלול. המרחק ביניהן אינו אחיד והוא מתחלק לשלוש רמות קושי הקרויות 'par': פאר 3, פאר 4 ופאר 5. מסלולי גולף מתוכננים על ידי ארכיטקטים שהתמחו בכך ואלה מניחים בדרך קשיים ומעקשים ומלכודות, שהופכים את המשחק למעניין ומאתגר יותר. 'פאר' הוא מספר החבטות ששחקן טוב אמור להביא עימן את הכדור, מנקודת ההתחלה הקרויה 'T' אל גומה ולתוכה. אורך מסלול פאר 3, מן הטי ועד לגומה הוא עד 230 מטר; אורך מסלול פאר 4 הוא 231 מטר עד 430 מטר; ומסלול פאר 5 הוא 431 מטרים ומעלה. מסלול גולף רגיל מכיל ארבע גומות פאר 3, ארבע גומות פאר 5 ועשר גומות פאר 4. מסלולים המיועדים לנשים מחולקים באופן דומה, אך המרחקים אל הגומות קטנים יותר. עכשיו נקל לחשב ששחקן טוב צריך לסיים מסלול עם 68 עד 76 חבטות. למעלה מכך צריך להמשיך להתאמן בזה, ומתחת לכך אפשר להתחיל להתפרנס מזה. רוח גבית מסייעת בידי השחקן, ורוח חזית נושבת נגדו. אבל, מכיוון שהמסלולים שבים על עקביהם, העניין מתאזן.

מתחילים את המשחק ב'איזור ה-T. למה 'T'? כי לנוחות החבטה מניחים את הכדור על יתד קטנה וקעורה בצורת T, המגביהה אותו מפני הקרקע המדושאים. קוראים לו גם Teeing area ו-Tee box. רוחב איזור הטי הוא כ-14 מטרים והוא מוגבה מעט מסביבתו, בכדי להעניק לחובט מבט מקיף מאין ולאן. מאיזור הטי והלאה מצוי ה'פֵיירוֵ'יי' (Fairway), מעין שדרה רחבה של דשא מטופח המשתרעת עד ל'גרין' (Green), אשר במרכזו נמצאת הגומה. הדשא שעל הגרין מכוסח קרוב לאדמה, כמו שטיח. בתוך הגומה יש "ספל" (cup) ממתכת. עומקו ארבעה אינץ', קוטרו ארבעה אינץ'  ורבע, שפתו מיושרת לגמרי עם פני הגרין, ומיקומו מסומן על ידי דגל. האיזור הגובל בגרין נקרא 'אֵייפּרְן' (apron – סינר) והדשא בו הוא גבוה יותר מזה שבגרין, אבל נמוך מזה שבפיירו'יי.

בדרך מן ה-טי (1 – tee box) אל הגרין (8 – green) יש מלכודות חול (5 – sand bunker) ואף מלכודות מים (6,2 – water hazard), האורבות לכדורים תמימים בכדי לבלוע אותם חיים. מלכודת קרויה 'באנקר' (bunker) או 'טראפ' (trap) או 'האזארד (hazard). ובכדי שיהיה עוד יותר מעניין יש לאורך המסלול משני צידיו סבך של עשב גבוה, שיחים ועצים הקרוי 'ראף' (3 – rough). הראף רק מחכה ששחקן יחבוט את הכדור אליו במקום על הפֵיירוֵ'יי (7 – fairway), בכדי להעלים אותו בזדוניות. כדור שאבד ולא נמצא עולה לשחקן בנקודות עונש. האיזור שמעבר לירוק נקרא מחוץ לתחום (4 – out of bounds). הדגל (9 – flag) מראה את מקום הגומה (10 – hole).

כדור אחד וארבעה עשר מחבטים

ערכת מחבטי גולף

הציוד למשחק הגולף כולל מחבטים וכדורים. מספר המחבטים שנושא עימו שחקן הוא מארבעה ועד ארבעה-עשר. את המחבטים נושאים בתיק מוארך מעור, מפלסטיק או מקנבאס. בכדי להבטיח יציבות על הדשא – שהוא לעיתים חלקלק מהשקייה, מגשם או מטל – נועלים גולפאים רבים נעליים שבסוליות שלהן "מסמרי" פלסטיק או גומי. אל זה אפשר לצרף גם כפפה מעור דקיק ליד שמאל, להבטחת אחיזה טובה במוט המחבט. מוטות המחבטים עשויים מפיברגלאס, מפלדה או מגרפיט. מאחז היד שלהם עשוי מעור, מגומי או מסגסוגת. מחבטי הגברים שוקלים בסביבות שלוש מאות וחמישים גרם ומחבטי הנשים מעט קלים יותר. כמו בתזמורת, יש גם בגולף כלי עץ וכלי מתכת. שלושה הם סוגי המחבטים – עץ (woods), מתכת (irons), ופאטר (putter). יש חברות שמתמחות בייצור מחבטים לפי הזמנה, המותאמים למידותיו של הלקוח ולסגנון המשחק שלו.

החלק שחובט בכדור נמצא במחבטי הגולף בקצה המוט, למטה, ולכן קוראים לו כמובן ראש. לראש צמודה, בַּצַּד המַכֶּה, "לֶחִי" מתכת שיש לה שיפוע. ככל שזוית השיפוע גדולה יותר, תטיס החבטה את הכדור גבוה יותר ורחוק פחות. למחבטי העץ ראשים גדולים בעלי שיפועי לחי קטנים יחסית והם משמשים ל'דרייב' (drive) – מכות הפתיחה שצריכות להטיס את הכדור למרחק גדול ככל האפשר. שיפוע הפָּנים קטן בכדי להבטיח לכדור טיסה שטוחת מסלול, המביאה אותו למרחק גדול יותר מאשר טיסות תלולות מסלול. למחבטי המתכת לחיים משופעות יותר ומשתמשים בהם כדי לחבוט בכדור מעשב גבוה ומתוך מלכודות חול.

הפָּאט (Putt) הוא לב המשחק. זאת היא החבטה המיועדת להכניס את הכדור לגומה, כשהוא כבר בגרין. מעניין למה קוראים לפאט פאט. נשמע משהו כמו ההוראות המסובכות של טקטיקות מדהימות במקוריותן שמאמני כדורסל נותנים לשחקנים, מהסוג של "פוט דה כדור אין דה סל, יו היר!" אבל לא נראה לי שהפוט הזה הוא באמת המקור. את הפאט חובטים במחבט 'פאטר' (Putter), שהוא בדרך כלל מחבט מתכת בעל לחי אנכית, מה שמֵקֵל על גלגול מדוייק של הכדור לגומה.

ולבסוף, הכדור. כדור השלג הלבן של זרם הגולף. קוטרו 1.68 אינץ' ומשקלו 1.62 אאונס, שזה בשפת בני אנוש 4.1 סנטימטר וכ-47 גרם. הוא עשוי מגדיל גומי בודד המגולגל מאות פעמים, בלחץ, סביב "לב" ממים, משמן, מגומי או מסיליקון נוזלי. הכדור מצופה בפלסטיק שעל פניו שקעים קטנים ועגולים. השקעים האלה, כמו החריצים בכדור האקדח, נועדו להבטיח לכדור מעוף עקבי וישר ככל האפשר.

הבה נצא לשחק

משחק הדוגמא שלנו יהיה משחק אופייני לגומת פאר 4 של 360 מטר – כלומר, שחקן ממוצע ינחית את הכדור בגומה בארבע חבטות. השחקן נועץ את ה-T שלו בקרקע ומניח את הכדור בראשו הקעור. הוא נוטל את מחבט ה'דרייבר' שלו, בדרך כלל עץ מס. 1, בוחן את השטח שלפניו, מתייצב בתנוחה המתאימה, מניף את המחבט מעל לכתפו הימנית, שְהִייה קלה, תפילה קטנה לאלים – שיש בה משום הודאה בכך שאפשר גם לפספס – ואז יורד המחבט ביעף ומשלח את הכדור לאויר, בואך הגומתהּ.

במשחק הדימיוני שלנו הכדור טס למרחק של 180 מטרים בכיוון הגרין, ונוחת בתוך הפיירו'יי. כעת הולכים למקום נחיתת הכדור. הולכים. לא רצים. לא מקפצים. לא מקרטעים. הולכים כבני תרבות, בניחותא ותוך כדי שיחה נעימה. אף אחד לא בא לשחק גולף בכדי לסיים כמה שיותר מהר ולהסתלק. למכה השניה משתמש השחקן במחבט העץ מס. 2 או 3. גם החבטה השניה שלו טובה והיא שולחת את הכדור לנחיתה במרחק של 50 מטרים מן הגרין. השחקן נוטל את מחבט המתכת מס. 9, על מנת לחבוט חבטה קצרה וגבוהה שתנחית את הכדור בגרין מלמעלה, בכדי שלא יתגלגל ללא בקרה. אם הכדור נחת במרחק מה מן הגרין, ולא בתוכו, יבחר כעת השחקן במחבט מתכת מס. 4, 5, או 6, לחבטה חדה ושטוחה, שבאמצעותה הכדור לא רק יגיע אל הגרין, אלא גם יוכל להתגלגל לכיוון הגומה.

הגעת אל הגרין הגעת אל המנוחה ואל הנחלה? קרוב מזה! כל מה שצריך כעת זה לגלגל את הכדור בעדינות אל הגומה. זה נראה קל. זה בכלל לא. רק בסרטים! הכדור הסורר שונא להיכנס לגומה. חושך שם. כשאני שיחקתי הוא התגלגל מעדנות מימין לגומה, משמאל לה, ואם היה יכול לעבור מתחתיה היה בוודאי עושה גם את זה. אבל אנחנו מדברים על שחקן טוב ולא עלי. כעת, כשהכדור בגרין, המשחק בוחן את השטח שבין הכדור לתהילה. אחרי שהחליט על הכיוון המתאים ועל העוצמה הדרושה הוא משתדל להחזיק את ה'פאטר' כך שלחיו תהיה בניצב לקו הדימיוני המוביל אל הגומה. חבטה קלה ומאופקת מאוד, בעצם יותר דחיפה ידידותית מאשר חבטה ו… לא, הכדור עוד לא בפנים. מספר החבטות הממוצע בגרין, או ה'פאטינג פאר' (Putting par), עד לכניסת הכדור לגומה, הוא שתיים.

אם ניזכר שאנחנו במשחק של פאר 4, ניזכר גם שזהו מספר החבטות שעימו שחקן טוב צריך להביא את הכדור מן הטי אל תוך הגומה. אם נזקק השחקן לשלוש חבטות בכדי להביא את הכדור אל הגרין ולשתי חבטות כדי להכניסו לגומה הוא עבר את הפאר בחבטה אחת (one over par) ועשה 'בּוּגִי' (bogey – שד, רוח רעה). אם הגיע אל הגרין בשתי חבטות והכניס את הכדור לגומה בחבטה אחת, כלומר בפאר מינוס חבטה (one under par), יפה עשה והוא זוכה ב'בֶּרדִי' (birdie – ציפור). ואילו פאר מינוס שתי חבטות נקרא 'איגל' (eagle – נשר), שזה מצויין.

מכיוון שהיה זה משחק לדוגמה, ובגלל שאנחנו נחמדים, לא שיקענו את הכדור של המְשַחֵק במלכודת חול, לא הטבענו אותו במלכודת מים ולא הסטנו לו אותו אל הסבך. שיהנה. אבל זה קורה, וזה קורה הרבה, לכולם. לא נעים, אבל זה עושה את המשחק הרבה יותר מעניין.

שניפגש בדברים הטובים.

 מאת גיל פרז

'איגוד הגולף הישראלי' יערוך את תחרות ה'National Individual Net competition' בסוף החודש.

גולפאים ותיקים. מימין: דרור סרי, משה בן דב, חנוך רייכנברג, תמר רינסיה-פרטוש

גמר התחרות יהיה בן שני סבבים. סבב ראשון בן יום ייערך ב-25 במארס ב'מועדון הגוף געש'. הסבב המסיים, אף הוא בן יום, ייערך ב-30 במארס ב'מועדון הגולף קיסריה'. כנהוג בתחרויות ה"נטו" במשך שנים, כל מועדון יערוך סבב משחקי מיון מוקדם. העומדים בהצלחה במוקדמות, הם שישתתפו בתחרויות הגמר בשני המועדונים. האיגוד צופה השתתפות של כמאה מתחרים על הזכיה ועל הגביעים שיוענקו למנצחים.

העיקרון בתחרות 'נטו אישי' הוא שיטת הניקוד. מן הניקוד "ברוטו" (gross) מפחיתים את ההנדיקאפ האישי של המתחרה, והתוצאה המתקבלת היא הניקוד הסופי. שני המועדונים מתחילים כבר כעת להיערך לקראת תחרות הגולף 'ישראל הפתוחה 2015' (The Israel Open 2015), החשובה שבתחרויות הגולף בארץ. היא מתוכננת להיערך במהלך אוקטובר-נובמבר, או, כמו שנהוג לומר אצלנו, "אחרי החגים". על המועדים הסופיים יודיע בקרוב הועד המנהל של 'איגוד הגולף הישראלי'.

מגרש הגולף בקיסריה

תאורה ייעודית לשולחן ביליארדס

סנוקר, פּוּל, קארום וחבריהם. המשחק שמכניס את הדשא הביתה ואת הכדור לכיס

מאת עו"ד שלמה כץ

השחקן רוכן על השולחן רחב הידיים, מכוון במומחיות, מכה בעוצמה, וכדורי הביליארדס מתפזרים על פני השולחן במרוצה, מכים זה בזה בקולות הנשמעים כביצים מתפצחות,  וניתזים מן הדפנות. זהו ביליארדס.

המלה 'ביליארד' מעלה בדמיוננו בדרך כלל תמונה אחידה למדי: מועדון אפלולי, אפוף עשן סיגרים וסיגריות, שטיפוסים מפוקפקים משחקים בו בכדורים על שולחנות, וכסף מזומן עובר ידיים בין משחק למשחק. תמונות מן הסרט 'צבע הכסף' בְּכִיכּוּבָם של פול ניומן נוחו עדן ותום קרוז. ולהבדיל, מן הסרט הישראלי 'חגיגה בסנוקר', בו מנסים הנוכלים החובבים להקל על ארנקו של הקורבן התמים, באמצעות המשחק. לתדמיתו הפליליסטית של המשחק החביב הזה, תרמה רבות העובדה שהוא לווה תדיר בהימורים על התוצאות. הימורים אלה קיבלו ביטוי בביטוי שהשתרש בארה"ב – מאורות הימורי הסוסים כונו חדרי פול (pool room). בעטיה של התדמית נאלץ נשיא ארה"ב תומס ג'פרסון להסתיר מעין רואים את שולחן הביליארד שהיה לו במשכנו.

אולם, סרטים לחוד ומציאות לחוד. נא לפוגג את התמונות שבדימיון. אולמות הביליארד הם כבר מזמן לא מה שהם היו פעם. פעם הם היו מקומות לא ממש מזמינים, חפים מכל מה שלא נחוץ לגמרי למשחק, אפלוליים תרתי-משמע ומלאים בעשן. כיום רבים מהם מעוצבים נאה, ומציעים לאורחיהם ארוחות גורמה ובאר משקאות עשיר. אפשר לבלות במקום כזה בנעימים שעות אחדות, באוירה נינוחה ובלי הלחץ של גולף או טניס לנצח. יש אולמות ביליארדס באלה במקומות רבים בעולם, מניו-יורק ועד טוקיו, מהלסינקי ועד יוהנסבורג.

בארץ  מנוהל ספורט הביליארד על ידי איגוד 'איספא' (ISPA) שנוסד ב-2004, והוא האיגוד הישראלי לספורט הביליארד. 'איספא' הינו הגוף היציג האחראי על ארגון פעילויות הביליארדס בישראל וניהולן.

 בבית, בכל מזג אויר

שורשיו של משחק השולחן, כפי שהוא מוכר לנו, נעוצים ככל הנראה במאה ה-14. משחקי כדור אשר שוחקו בגן – כמו צורות קדומות של הוקי, גולף, בייסבול, קרוקט (croquet), ואף משחק אנגלי עתיק בשם פול-מול (pall-mall) – הועברו במשך הזמן אל תוך הבית. בבית אפשר לשחק בכל מזג אויר, והם שוחקו בו על שולחן. השולחנות כוסו בבד ירוק – גם כדי להזכיר את הדשא עליו היו רגילים לשחק, וגם כדי שהכדור יתגלגל בניחותא ובקצב אחיד. בתחילה היה זה שולחן רגיל ללא גידור, והכדורים הונעו עליו באמצעות מחבטים מסוגים שונים. במהלך השנים הפך השולחן הפשוט לשולחן מדופן, ודרך הקליעה בכדור לקחה בחשבון את יכולת החזרה של הכדורים מהדפנות. הדפנות חוזקו ורופדו, כדי לאפשר לכדור להינתז מהן להמשך המכה, על פי יכולתו הטכנית של השחקן וכשרונו. גם המחבט המקורי התגלגל עם השנים למקל בעל קצה מעוגל המכה בכדור בדייקנות.

אך טבעי הוא שהמשחק בגירסאותיו הראשונות, היה מקובל בעיקר על בני האצולה. להם היו האמצעים והזמן למשחק הזה. כבר למלך צרפת לואי ה-11 (1423-1483), היה שולחן ביליארדס. סר וולטר סקוט מביא בספרו  'Quentin Durward' תיאור נאה של חצר המלך, על המסורות והמנהגים אשר רווחו בה באותה עת. הוא מספר על משחק ה'בִּייָאר' (Billard) שהיה חביב על לואי ה-XI ואנשי חצרו, ושוחק על שולחן מיוחד. המשחק הוסיף להשתנות ולהתפתח, עד שהשתכלל, לקראת שנת 1800, לצורתו המקובלת היום. גם מקל הביליארדס, הקיו-סטיק (cue stick), קיבל אז את צורתו כפי שהיא מקובלת כיום. תחרות הביליארדס הרשמית הראשונה נערכה ב-1873, בפאדינגטון, אנגליה. הפיינליסטים היו שניים מן השחקנים הידועים ביותר בתקופתם – וויליאם קוק (William Cook) המנצח, וג'והן רוברטס (John Roberts) שזכה במקום השני.

הקיו-סטיק כפי שהוא מוכר כיום הופיע בצרפת ב-1735, כיפת העור הוספה לו ב-1823, וזמן מה לאחר מכן בא הגיר שמורחים עליה. ב-1856 החל השימוש בגומי מוקשה לגידור שולחן הביליארדס. עד אז השתמשו לגידור השולחן בבד או בגומי רך. כרי הגומי המוקשה שידרגו את איכות המשחק ואת העניין בו.

 מעתה אמור 'ביליארדס'

שמו הנכון של המשחק הוא 'ביליארדס' (Billiards). בישראל, הנגועה במסורת מכוערת של שיבוש שמות ומושגים, שובש גם השם הזה, ל'ביליארד'. ל'ביליארדס' יש היסטוריה ארוכת יומין, ותחת השם הזה יש מספר ניכר של משחקי שולחן שונים. מקור שם המשחק 'ביליארדס', במלה הצרפתית העתיקה billet שמשמעה ענף עץ, מקל, מוט.

כדי לשחק ביליארדס יש צורך בשלושה דברים חיוניים: שולחן ייעודי, מקל (cue stick), וכדורי משחק. יד ימין מחזיקה בזנב הקיו-סטיק ויד שמאל מונחת על השולחן. יד שמאל יוצרת בין האגודל לאצבע מתמך טבעי הקרוי 'גשר' (bridge). המקל נח על הגשר בזמן כיוון המכה, ונע עליו בעת ביצוע המכה. הקיו-סטיק מכה בכדור המוביל הקרוי 'קיו-בול' (cue-ball), וזה פוגע בכדור המטרה (object ball). מכה מכוונת היטב גורמת לכדור המטרה להתגלגל לאן שהשחקן רוצה – אל אחד ה"כיסים", או אל כדור אחר. המהדרין והמזיעין מעדיפים לשחק כשידם השמאלית עטויה כסיה מיוחדת. המטרה היא להכות כך שהכדור המוביל לא רק יכה בכדור המטרה, אלא גם יתייצב אחרי כן בעמדה נוחה למכה הבאה. שחקנים מוכשרים יודעים להכות מכות מיוחדות הגורמות לכדור המוביל לנוע בקשת, לקפוץ מעל כדורים, ואף לנוע ברברס.

משחק הביליארד נחלק באופן מסורתי לשני סוגים, הענף האירופאי-קונטיננטלי, והענף האנגלי. הסגנון האירופאי כולל את משחקי ה'קארום' (Carom billiards) המשוחקים על שולחן ללא כיסים. מטרת המשחק הינה לפגוע באמצעות הכדור המוביל – הקרוי 'קיו בול' (cue ball) – בשני כדורי המטרה בקומבינציות שונות, תוך שימוש בדפנות השולחן. הענף האנגלי של המשחק מוכר בשמות 'פול' (pool) ו'סנוקר' (snooker), והוא משוחק על שולחן בעל שישה כיסים. מטרת המשחק היא להכניס, באמצעות הכדור המוביל, את יתר הכדורים לכיסים בסדר או בקומבינציה התלויים במשחק הספציפי.

על שחקן הביליארדס להיות בעל תיאום עין-יד מעולה, וגם מומחה גדול בפיזיקה ובגאומטריה. גם אם אינו מודע לכך, שחקן הביליארדס מחשב וקטורים, פעולה-תגובה, זויות, אנרגיה, מהירויות, מקדמי חיכוך, תנע, רתע, וכיוצא באלה מונחים מתחום הפיזיקה. כאשר הכדור המוביל פוגע בכדור המטרה – שניהם זהים בגודלם ובמשקלם – הוא מעביר לו את האנרגיה שנאצרה בו כשהקיו-סטיק היכה בו. אם הוא פוגע בו במרכזו, הוא נעצר כליל במקומו, שכן העביר את כל האנרגיה לו לכדור המטרה, בהתאם לחוק שימור האנרגיה. הדעת נותנת שמרבית המשחקים ביליארדס אינם יודעים זאת, אבל זה עובד גם כך.

 ביליארדס והאשה…

מועדון הביליארדס הראשון נפתח באנגליה ב-1794. היה בו שולחן ביליארדס אחד, שהיה בו כיס בודד. מועדון הביליארדס הגדול בהיסטוריה היה בדטרויט, ארצות-הברית. הוא נפתח ב-1924, והיו בו למעלה ממאה שולחנות. היו בו גם יציעים, שמהם יכולים היו מאות צופים לחזות במשחקי המצטיינים.

עד לפני עשרות בודדות של שנים, נשים היו מאוד לא רצויות במועדוני הביליארד. הן הואשמו אוטומטית שהן לא יודעות להשתמש בקיו-סטיק, וכי הן קורעות את משטח הלבד. בשל כך, ובשל רצונן לשמור על שמן הטוב, נשים הדירו רגליהן ממועדוני הביליארדס בכלל, ומן המועדונים המפוקפקים בפרט. עם זאת, לנשים אמידות היה שולחן ביליארדס פרטי בביתן. אולם אי אפשר היה לעצור את התהליך. יותר ויותר נשים שיחקו ביליארדס, והן הקימו מועדונים משלהן והחלו לארגן טורנירים ואליפויות נשים, שהעניקו גביעים ותארים בשפע.

שחקנית הביליארדס הטובה והמפורסמת ביותר בעשורים הראשונים של המאה ה-20 היתה פראנסס אנדרסון (Frances Anderson), ילידת ניוטון, קנזס. במשך רבע מאה היא היתה הכוכבת הבלתי מעורערת של ביליארדס הנשים, והביסה כל אשה שהתחרתה בה, כמו גם כמעט את כל הגברים שניסו את כוחם נגדה. ב-1924, כשנערכה אליפות הביליארדס הראשונה לנשים, היא גברה על כל מתחרותיה וזכתה בתואר בנקל. פראנסס אנדרסון היתה אשה גבוהה ודקה, בעלת גיזרה נשיית וקול רך ונעים. היא נסעה ברחבי ארצות-הברית ואירופה ושיחקה בתחרויות ראווה לרוב, בהן זכתה כמעט תמיד, ובקלות מעוררת השתאות. ואז התגלה איכשהו שמי ששלטה עשרים-וחמש שנה ללא מצרים בעולם ביליארדס הנשים והוכתרה כאלופת העולם לנשים, היתה בעצם גבר. שמו היה אורי פראנסיס אנדרסון (Orie Francis Anderson), והעניין עורר שערוריה רבתי. אחרי שנחשף מינו האמיתי הוא פרש מן המשחק ומעין הציבור, כשבידיו הון של ממש אותו עשה כשהתחזה לאשה.

משחקי הביליארדס השונים

המשותף לכל משחקי הביליארדס הוא הציוד הדרוש. מי שהוא מומחה של ממש במשחק מסויים, יהיה מעולה בכל סוגי המשחק. יהא המשחק אשר יהא, שיטת המשחק זהה בכולם – הכאה בכדור המוביל כדי לפגוע בכדור מטרה ולשלחו למקום הרצוי. ההבדלים מינוריים, רק שיטות הניקוד שונות. יש סנוקר (snooker), פול (pool), קארום (carom), אייט בול (8-ball), ניין בול (9-ball), באלקליין (balkline), ועוד שלל גירסאות מקומיות בכל מיני מקומות. ההבדל העיקרי מתרכז בכך שחלק מן המשחקים משוחק על שולחן ללא כיסים, וחלק על שולחן עם כיסים בצידיו, שלתוכם נורים כדורי המטרה.

השם הכללי למשחק על שולחן חסר כיסים הוא קארום, שפירושו כדור המושלך אל משהו וניתז ממנו, כמו למשל מקיר. הוא נקרא גם ביליארדס צרפתי, ובצרפתית הוא נקרא קראמבול (carambole), ובספרדית קראמבולה (carambola), כן כמו הפרי. במהלך המשחק על הכדור המוביל לפגוע בכדורי המטרה, והכי טוב אם הוא פוגע בשניהם במכה אחת. בסוג משחק זה כלולים משחקים כמו סטרייט ביליארדס (straight billiards), באלקליין (balkline), וטרי קאשן ביליארדס (three cushion billiards – ביליארדס שלוש הכרים). הם מקובלים יותר באירופה הקונטיננטלית, באסיה ובדרום-אמריקה, ונדיר לראותם בארצות-הברית.

השם הכללי למשחק על שולחן בעל כיסים הוא פּוּל, הקרוי גם ביליארדס כיסים (pocket billiards). לשולחן שלושה כיסים בכל צד, מהם שניים הינם פינתיים ואחד אמצעי. המטרה המשותפת לכל המשחקים האלה היא להטביע את כדורי המטרה בכיסים. הפופולאריים ביותר הם הסטרייט פול (straight pool), הסנוקר, והאייט-בול. בעיקר הם פופולאריים בארה"ב ובאנגליה.

סנוקר

מקורו ככל הנראה בהודו בתקופה הקולוניאלית, בה הומצא על ידי קצינים בריטיים. הרעיון המשחק הוא למנוע מן השחקן לבצע מכה ישירה אל כדור המטרה ולהסתירו מאחורי כדורים אחרים. המשחק משוחק עם שני סטים של כדורים: סט כדורים אדום, וסט כדורים בצבעים שונים. לכל צבע יש ניקוד שונה, 2-8 נקודות. מטרת המשחק הינה להכניס כדור אדום ולאחריו כדור צבע וכך להגיע לניקוד גבוה מהיריב. המשחק נפוץ בעיקר בבריטניה ומנוהל כיום על ידי 'התאחדות העולמית של הביליארדס והסנוקר המקצועניים' (WPBSA – World Professional Billiards and Snooker Association), אשר הזרוע העיסקית שלה אחראית על ביצוע התחרויות ברחבי העולם, ועל דירוג השחקנים והליגות השונות.

Eight ball

המשחק משוחק עם שני סטים של כדורים, 7 בצבע מלא ו-7 מפוספסים. מטרת המשחק היא להכניס לכיסים את כל הכדורים מסט אחד, ולבסוף את הכדור השחור – המשותף לשני הסטים – לצורך נצחון במערכה. כיום הטורנירים נערכים בניהול ה-IPT – International Pool Tour. המשחק פופולרי ביותר בארה"ב, כמו גם בפאבים ובאולמות משחק ברחבי העולם.

Nine ball

כשמו כן הוא, במשחק 9 כדורים הממוספרים בספרות 1-9. מטרת המשחק, לאחר פיזור הכדורים על השולחן, היא להכניסם לכיסים על פי מספריהם בסדר עולה. מותר להכניס את הכדור ה-9 לפני תורו בקומבינציה עם פגיעה בכדור אשר תורו להיכנס. המשחקים מאורגנים על ידי ה-WPA – World Pool-Billiard Association. הטורניר היוקרתי ביותר הוא התחרות הפתוחה לניין-בול בארה"ב. רבים מן המשחקים על פרסים יוקרתיים נערכים בלאס-וגאס.

קארום, סטרייט ליין 

משחקים בשלושה כדורים, על שולחן ללא כיסים. מטרת המשחק היא לפגוע באמצעות כדור אחד בשני הכדורים האחרים במכה אחת. הצלחה מקנה נקודה, כאשר מחליטים מראש על מספר המקסימום של הנקודות האפשריות במשחק.

קָארוֹם כַּרִים

אותו משחק כמו הקארום הרגיל, אולם על הכדור המוביל לפגוע בדופן השולחן לפני הפגיעה בכדורי המטרה.

אז מה צריך בכדי לשחק?

שולחן

באורח מסורתי עשויים שולחנות ביליארדס מעץ מהגוני. זהו השולחן בעל המראה הכבד והמכובד. עם זאת, חומרים חדשים מכרסמים במסורת ויש כיום שולחנות העשויים מסוגי עץ אחרים, כמו גם מחומרים סינתטיים. כמו הכדורים, גם שולחן המשחק של הביליארד משתנה בגודלו ובצורתו בהתאם למשחק המשוחק עליו. המידות הרווחות הן 4X8 רגל, שהם 1.2X2.4 מטר; ½4X9 רגל, שהם 1.4X2.7 מטר; או 5X10 רגל, שהם 1.5X3 מטר. היחס בין האורך לרוחב הוא תמיד 1:2.

משטח השולחן עשוי מכמה לוחות ציפחה (slate) – אבן גרניט קשה וחלקה – המודבקים זה לזה. הדבר מעניק לשולחן משקל נכבד, החיוני כדי למנוע כל טלטול או תזוזה בזמן המשחק.

משטח המשחק בשולחן מכוסה בלֶבֶד צמר (felt) שהוא בדרך כלל ירוק, זכר למשטחי הדשא עליהם שוחקו המשחקים הללו בעבר הרחוק. אך לעיתים הבד הוא כחול או אדום, ואף בגוונים אחרים. משטח זה הינו המגרש, והוא מגודר בדפנות העשויות מגומי מוקשה, וקרויות כרים (cushions). במשחקי הסנוקר הבד הינו צמר אשר רמת השיעור שלו הינה נמוכה, כדי להקטין את החיכוך בין המשטח לכדור, כך שמהירות הכדור הינה גבוהה. לעמות זאת בפאבים ובאולמות משחק משטח הבד עבה יותר כדי להאט את הכדור ולאפשר משחק מבדר יותר. לשולחן הסנוקר יש שישה כיסים, ואילו שולחן הקארום הינו ללא כיסים.

כדורים

הכדורים למשחק הביליארד היו עשויים בתחילה מעץ, ולאחר מכן מחימר בלגי מיוחד. אבל החומר המועדף על האצולה היה שנהב. חומר זה היה אכן מרשים מאוד, הן בצורתו ובצבעיו, הן בביצועיו, והן במחיריו. זאת היא הסיבה לכך שמאז, ועד זמננו אנו, הכדורים נראים כעשויים משנהב, אף כי הם כבר לא. השימוש בשנהב לכדורי ביליארד נזנח כליל, בעיקר הודות למאבקם המוצלח של הארגונים להגנה על הטבע. כיום עשויים הכדורים מצללולויד ומפלסטיק.

גודלם של כדורי הביליארדס אינו קבוע, והוא משתנה בהתאם למשחק אותו משחקים – במידות 5.7 עד 6 סנטימטר ובמשקל 155-170 גרם. לא רק גודל הכדורים שונה בסוגי המשחקים השונים, כי אם גם צבעיהם ומספרם. לדוגמא: במשחק הקרמבול יש שני כדורי פגיעה וכדור מטרה אחד, והם בדרך כלל הכדורים הגדולים ביותר בשימוש על שולחן הביליארדס. במשחק הפול האמריקני, יש שתי קבוצות של כדורי מטרה, קבוצה אחד צבועה בצבעים אחידים והקבוצה השניה צבועה בפסים. הכדור בו מכים עם המקל קרוי קיו-בול (cue ball) והוא הכדור המוביל. הכדורים שבהם אמור הקיו-בול לפגוע קרויים כדורי מטרה.

קיו-סטיק

במהלך המשחק מכים בכדורים עם מקל ארוך – ה'קיו-סטיק (cue-stick). הוא הולך וצר מבסיסו ועד לראשו. בתחתיתו קוטרו רחב יותר כדי לאפשר לשחקן להחזיק בו בנוחות, ובקצהו קוטרו 11- 13 מילימטר. ככל שהקצה צר יותר כן תהיה מדוייקת יותר המכה המְשלחת את הקיו-בול בכדורים האחרים. העץ המקובל לעשיית הקיו-סטיקס הוא אֶדֶר (maple) מלוטש וממורק. אולם, כמו במחבטי טניס וגולף, קיו-סטיקס מקצועיים עשויים כיום גם מגראפיט ומחומרים אחרים. לקצה המקל מודבק עור מיובש. ככל שהעור נוקשה יותר כך חדה וחזקה יותר המכה. את פיסת העור מחבר למקל "שרוול" מיוחד הקרוי פרולה ועשוי מפלסטיק, ממתכת, או מחומרים סינתטיים שונים.

אין גבול לרמת הגימור של המקל, אשר יכול להיות מקושט בציורים או בדוגמאות שונות, ויש אף המשובצים באבנים טובות. קיו-סטיקס אשר יוצרו בידי יוצרים מפורסמים, כמו בלבושקה (George Balabushka), 'רמבו (Herman Rambow), 'פאריס' (John Parris), 'סמסארה' (Samsara), 'לונגוני' (Longoni) ו'שאמבוטי' (Szamboti), עשויים בעבודת-יד ומחיריהם מגיעים למאות דולרים. גם המונח cue מקורו בשפה הצרפתית: queue הוא זנב בצרפתית, ולמקל המשחק היה קצה – כאילו "זנב" – אחורי שבו החזיקו כדי להכות בכדור.

קיו-סטיקס מושקעים מאוד, בצביעה, בחריטה, בשיבוצים של סוגי עץ שונים בגוונים שונים, ובשיבוץ מתכות ואף אבני חן.

קוביית גיר

קובית הגיר הידועה, אותה רואים שחקנים מורחים על קצהו של המקל לפני כל מכה, הינה תערובת של סיליקה עם צבע – בדרך כלל ירוק או כחול. הגיר משמש כדי למנוע את החלקת קצה המקל על פני הכדור, ולהבטיח בכך מכות מדויקות או מכות סיבוביות אשר יעניקו לכדור ספין. הגיר מעלה את מקדם החיכוך של ראש המקל, מה שמבטיח שליטה משופרת במכה. שחקן טוב לעולם ישפשף את ראש המקל בגיר לפני שהוא מכה בכדור. אפשר לדעת בנקל מי הוא השחקן הגרוע, הוא זה שנזכר לשפשף את ראש המקל בגיר אחרי שהוא מכה.

בחר לך קיו-סטיק

רוצה לשחק ברצינות? אף שחקן ביליארדס שמכבד את עצמו לא ישתמש בקיו-סטיקס "ציבוריים". יהיה לו הקיו-סטיק הפרטי שלו. הוא יביא אותו עימו מפורק בתיק מהודר. אז יוציא אותו בנון-שלאנטיות, ויבריג את חלקיו בשלווה יחדיו לעיניהם המשתאות של הנוכחים. אחרי זה, רק מהפחד, כולם יפסידו אצלו. אז, איך תבחר קיו-סטיק ראוי? הנה איך ש –

א. חשוב יותר מכל – איך המרגש שלך עם הקיו-סטיק. דבר ראשון, טול אותו בידיך, וחוש אותו כדי לבחון אם הוא נוח לך ואם נוח לך איתו. אם לא, חפש קיו-סטיק אחר.

ב. בחר בקיו-סטיק בעל משקל טוב. הם שוקלים בין 19 ל-21 אָאוּנס, שזה בין 538 ל-595 גרם, ותוכל לבחור את המשקל שמרגיש הכי טוב בידיך. למתחילים עדיף לבחור בקיו-סטיק כבד יותר, כי הוא שומר היטב על הכיוון. מתקדמים מעדיפים את הקלים יותר. הם מחייבים אמנם מכה מדוייקת יותר, אך קל יותר לשלוט עמם במהירות הכדור.

ג. מה עדיף, קצה קיו-סטיק קשה או רך? קצה קשה עמיד יותר ושומר על צורתו טוב יותר, לאורך זמן. קצה רך מבטיח תחושה טובה יותר של המכה, אך זקוק לתחזוקה רבה יותר. מרבית המְשַחֲקִים בוחרים בקצה קשה.

ד. מצא את נקודות שיווי המשקל של הקיו-סטיק, ושלך. הנח את הקיו-סטיק על האצבע המורה של כל יד בשני הקצוות, וקרב את האצבעות זו לזו כדי למצוא את נקות שיווי המשקל שלו. בחלק מן המקלות היא תהיה קרובה יותר לקצה העבה, ובחלק מהם לחוד. אין בכך הבדל מבחינת המשחק, אלא רק מבחינת הנוחות האישית שלך, בחר במה שהכי נוח לך.

גדולי הביליארדיסטים

רוני או'סוליבן (Ronnie O’Sullivan) הבריטי נחשב בעיני רבים לגדול שחקני הסנוקר. אומרים שהוא בעל הכשרון הטבעי הגדול שעולם הסנוקר ראה מעודו. הוא יליד 1976 והוא כולו בן 34 בלבד. הוא היה למקצוען ב-1992, בהיותו בן 16 בלבד, וזכה באליפות בריטניה בהיותו בן 18. מאז זכה בטורנירים ובאליפויות לרוב, בהן גם אלה של סקוטלנד, אירלנד, גרמניה, סין, אסיה, אירופה, גראד-פרי, ואליפות העולם. מכנים אותו "הטיל" וגם "הקוסם", והוא מדורג כיום מספר אחת בעולם. עד כה צבר מפרסים 5.8 מיליון ליש"ט.

ווילי הוֹפּי (William F. Hoppe 1887-1959) מקורנוול, ניו-יורק הוא שם נרדף לביליארד. בהיותו בן חמש היה עומד על ארגז כדי לשחק ביליארדס בבית המלון של אביו. הוא זכה בכינוי ילד פלא, והפך למקצוען בהיות בן ארבע-עשרה בלבד. בגיל תשע-עשרה זכה בתואר אלוף העולם ב'באלקליין', כשניצח את מוריס וינו האגדי. מאז ועד 1927 הוא החזיק בתואר כמעט ברציפות. בשנות ה-30 של המאה שעברה הוא עבר לשחק 'ביליארד שלוש הכרים' ותארי אלוף העולם נפלו בחיקו גם במשחק זה, עד לפרישתו ב-1952.

לא כל ההיסטוריונים של הביליארדס תמימי דעים באשר למקומו של ווילי הופי בהיררכיה של שחקני הביליארדס, אולם הויכוח ביניהם הוא לגבי המקום הראשון והשני בלבד. רבים מן השיאים של הופי לא נשברו עד עצם היום הזה, בהם גם הרצף המדהים של 622 ב'באלקליין' ב-1912.