ביליארד ביליארדס

תאורה ייעודית לשולחן ביליארדס

סנוקר, פּוּל, קארום וחבריהם. המשחק שמכניס את הדשא הביתה ואת הכדור לכיס

מאת עו"ד שלמה כץ

השחקן רוכן על השולחן רחב הידיים, מכוון במומחיות, מכה בעוצמה, וכדורי הביליארדס מתפזרים על פני השולחן במרוצה, מכים זה בזה בקולות הנשמעים כביצים מתפצחות,  וניתזים מן הדפנות. זהו ביליארדס.

המלה 'ביליארד' מעלה בדמיוננו בדרך כלל תמונה אחידה למדי: מועדון אפלולי, אפוף עשן סיגרים וסיגריות, שטיפוסים מפוקפקים משחקים בו בכדורים על שולחנות, וכסף מזומן עובר ידיים בין משחק למשחק. תמונות מן הסרט 'צבע הכסף' בְּכִיכּוּבָם של פול ניומן נוחו עדן ותום קרוז. ולהבדיל, מן הסרט הישראלי 'חגיגה בסנוקר', בו מנסים הנוכלים החובבים להקל על ארנקו של הקורבן התמים, באמצעות המשחק. לתדמיתו הפליליסטית של המשחק החביב הזה, תרמה רבות העובדה שהוא לווה תדיר בהימורים על התוצאות. הימורים אלה קיבלו ביטוי בביטוי שהשתרש בארה"ב – מאורות הימורי הסוסים כונו חדרי פול (pool room). בעטיה של התדמית נאלץ נשיא ארה"ב תומס ג'פרסון להסתיר מעין רואים את שולחן הביליארד שהיה לו במשכנו.

אולם, סרטים לחוד ומציאות לחוד. נא לפוגג את התמונות שבדימיון. אולמות הביליארד הם כבר מזמן לא מה שהם היו פעם. פעם הם היו מקומות לא ממש מזמינים, חפים מכל מה שלא נחוץ לגמרי למשחק, אפלוליים תרתי-משמע ומלאים בעשן. כיום רבים מהם מעוצבים נאה, ומציעים לאורחיהם ארוחות גורמה ובאר משקאות עשיר. אפשר לבלות במקום כזה בנעימים שעות אחדות, באוירה נינוחה ובלי הלחץ של גולף או טניס לנצח. יש אולמות ביליארדס באלה במקומות רבים בעולם, מניו-יורק ועד טוקיו, מהלסינקי ועד יוהנסבורג.

בארץ  מנוהל ספורט הביליארד על ידי איגוד 'איספא' (ISPA) שנוסד ב-2004, והוא האיגוד הישראלי לספורט הביליארד. 'איספא' הינו הגוף היציג האחראי על ארגון פעילויות הביליארדס בישראל וניהולן.

 בבית, בכל מזג אויר

שורשיו של משחק השולחן, כפי שהוא מוכר לנו, נעוצים ככל הנראה במאה ה-14. משחקי כדור אשר שוחקו בגן – כמו צורות קדומות של הוקי, גולף, בייסבול, קרוקט (croquet), ואף משחק אנגלי עתיק בשם פול-מול (pall-mall) – הועברו במשך הזמן אל תוך הבית. בבית אפשר לשחק בכל מזג אויר, והם שוחקו בו על שולחן. השולחנות כוסו בבד ירוק – גם כדי להזכיר את הדשא עליו היו רגילים לשחק, וגם כדי שהכדור יתגלגל בניחותא ובקצב אחיד. בתחילה היה זה שולחן רגיל ללא גידור, והכדורים הונעו עליו באמצעות מחבטים מסוגים שונים. במהלך השנים הפך השולחן הפשוט לשולחן מדופן, ודרך הקליעה בכדור לקחה בחשבון את יכולת החזרה של הכדורים מהדפנות. הדפנות חוזקו ורופדו, כדי לאפשר לכדור להינתז מהן להמשך המכה, על פי יכולתו הטכנית של השחקן וכשרונו. גם המחבט המקורי התגלגל עם השנים למקל בעל קצה מעוגל המכה בכדור בדייקנות.

אך טבעי הוא שהמשחק בגירסאותיו הראשונות, היה מקובל בעיקר על בני האצולה. להם היו האמצעים והזמן למשחק הזה. כבר למלך צרפת לואי ה-11 (1423-1483), היה שולחן ביליארדס. סר וולטר סקוט מביא בספרו  'Quentin Durward' תיאור נאה של חצר המלך, על המסורות והמנהגים אשר רווחו בה באותה עת. הוא מספר על משחק ה'בִּייָאר' (Billard) שהיה חביב על לואי ה-XI ואנשי חצרו, ושוחק על שולחן מיוחד. המשחק הוסיף להשתנות ולהתפתח, עד שהשתכלל, לקראת שנת 1800, לצורתו המקובלת היום. גם מקל הביליארדס, הקיו-סטיק (cue stick), קיבל אז את צורתו כפי שהיא מקובלת כיום. תחרות הביליארדס הרשמית הראשונה נערכה ב-1873, בפאדינגטון, אנגליה. הפיינליסטים היו שניים מן השחקנים הידועים ביותר בתקופתם – וויליאם קוק (William Cook) המנצח, וג'והן רוברטס (John Roberts) שזכה במקום השני.

הקיו-סטיק כפי שהוא מוכר כיום הופיע בצרפת ב-1735, כיפת העור הוספה לו ב-1823, וזמן מה לאחר מכן בא הגיר שמורחים עליה. ב-1856 החל השימוש בגומי מוקשה לגידור שולחן הביליארדס. עד אז השתמשו לגידור השולחן בבד או בגומי רך. כרי הגומי המוקשה שידרגו את איכות המשחק ואת העניין בו.

 מעתה אמור 'ביליארדס'

שמו הנכון של המשחק הוא 'ביליארדס' (Billiards). בישראל, הנגועה במסורת מכוערת של שיבוש שמות ומושגים, שובש גם השם הזה, ל'ביליארד'. ל'ביליארדס' יש היסטוריה ארוכת יומין, ותחת השם הזה יש מספר ניכר של משחקי שולחן שונים. מקור שם המשחק 'ביליארדס', במלה הצרפתית העתיקה billet שמשמעה ענף עץ, מקל, מוט.

כדי לשחק ביליארדס יש צורך בשלושה דברים חיוניים: שולחן ייעודי, מקל (cue stick), וכדורי משחק. יד ימין מחזיקה בזנב הקיו-סטיק ויד שמאל מונחת על השולחן. יד שמאל יוצרת בין האגודל לאצבע מתמך טבעי הקרוי 'גשר' (bridge). המקל נח על הגשר בזמן כיוון המכה, ונע עליו בעת ביצוע המכה. הקיו-סטיק מכה בכדור המוביל הקרוי 'קיו-בול' (cue-ball), וזה פוגע בכדור המטרה (object ball). מכה מכוונת היטב גורמת לכדור המטרה להתגלגל לאן שהשחקן רוצה – אל אחד ה"כיסים", או אל כדור אחר. המהדרין והמזיעין מעדיפים לשחק כשידם השמאלית עטויה כסיה מיוחדת. המטרה היא להכות כך שהכדור המוביל לא רק יכה בכדור המטרה, אלא גם יתייצב אחרי כן בעמדה נוחה למכה הבאה. שחקנים מוכשרים יודעים להכות מכות מיוחדות הגורמות לכדור המוביל לנוע בקשת, לקפוץ מעל כדורים, ואף לנוע ברברס.

משחק הביליארד נחלק באופן מסורתי לשני סוגים, הענף האירופאי-קונטיננטלי, והענף האנגלי. הסגנון האירופאי כולל את משחקי ה'קארום' (Carom billiards) המשוחקים על שולחן ללא כיסים. מטרת המשחק הינה לפגוע באמצעות הכדור המוביל – הקרוי 'קיו בול' (cue ball) – בשני כדורי המטרה בקומבינציות שונות, תוך שימוש בדפנות השולחן. הענף האנגלי של המשחק מוכר בשמות 'פול' (pool) ו'סנוקר' (snooker), והוא משוחק על שולחן בעל שישה כיסים. מטרת המשחק היא להכניס, באמצעות הכדור המוביל, את יתר הכדורים לכיסים בסדר או בקומבינציה התלויים במשחק הספציפי.

על שחקן הביליארדס להיות בעל תיאום עין-יד מעולה, וגם מומחה גדול בפיזיקה ובגאומטריה. גם אם אינו מודע לכך, שחקן הביליארדס מחשב וקטורים, פעולה-תגובה, זויות, אנרגיה, מהירויות, מקדמי חיכוך, תנע, רתע, וכיוצא באלה מונחים מתחום הפיזיקה. כאשר הכדור המוביל פוגע בכדור המטרה – שניהם זהים בגודלם ובמשקלם – הוא מעביר לו את האנרגיה שנאצרה בו כשהקיו-סטיק היכה בו. אם הוא פוגע בו במרכזו, הוא נעצר כליל במקומו, שכן העביר את כל האנרגיה לו לכדור המטרה, בהתאם לחוק שימור האנרגיה. הדעת נותנת שמרבית המשחקים ביליארדס אינם יודעים זאת, אבל זה עובד גם כך.

 ביליארדס והאשה…

מועדון הביליארדס הראשון נפתח באנגליה ב-1794. היה בו שולחן ביליארדס אחד, שהיה בו כיס בודד. מועדון הביליארדס הגדול בהיסטוריה היה בדטרויט, ארצות-הברית. הוא נפתח ב-1924, והיו בו למעלה ממאה שולחנות. היו בו גם יציעים, שמהם יכולים היו מאות צופים לחזות במשחקי המצטיינים.

עד לפני עשרות בודדות של שנים, נשים היו מאוד לא רצויות במועדוני הביליארד. הן הואשמו אוטומטית שהן לא יודעות להשתמש בקיו-סטיק, וכי הן קורעות את משטח הלבד. בשל כך, ובשל רצונן לשמור על שמן הטוב, נשים הדירו רגליהן ממועדוני הביליארדס בכלל, ומן המועדונים המפוקפקים בפרט. עם זאת, לנשים אמידות היה שולחן ביליארדס פרטי בביתן. אולם אי אפשר היה לעצור את התהליך. יותר ויותר נשים שיחקו ביליארדס, והן הקימו מועדונים משלהן והחלו לארגן טורנירים ואליפויות נשים, שהעניקו גביעים ותארים בשפע.

שחקנית הביליארדס הטובה והמפורסמת ביותר בעשורים הראשונים של המאה ה-20 היתה פראנסס אנדרסון (Frances Anderson), ילידת ניוטון, קנזס. במשך רבע מאה היא היתה הכוכבת הבלתי מעורערת של ביליארדס הנשים, והביסה כל אשה שהתחרתה בה, כמו גם כמעט את כל הגברים שניסו את כוחם נגדה. ב-1924, כשנערכה אליפות הביליארדס הראשונה לנשים, היא גברה על כל מתחרותיה וזכתה בתואר בנקל. פראנסס אנדרסון היתה אשה גבוהה ודקה, בעלת גיזרה נשיית וקול רך ונעים. היא נסעה ברחבי ארצות-הברית ואירופה ושיחקה בתחרויות ראווה לרוב, בהן זכתה כמעט תמיד, ובקלות מעוררת השתאות. ואז התגלה איכשהו שמי ששלטה עשרים-וחמש שנה ללא מצרים בעולם ביליארדס הנשים והוכתרה כאלופת העולם לנשים, היתה בעצם גבר. שמו היה אורי פראנסיס אנדרסון (Orie Francis Anderson), והעניין עורר שערוריה רבתי. אחרי שנחשף מינו האמיתי הוא פרש מן המשחק ומעין הציבור, כשבידיו הון של ממש אותו עשה כשהתחזה לאשה.

משחקי הביליארדס השונים

המשותף לכל משחקי הביליארדס הוא הציוד הדרוש. מי שהוא מומחה של ממש במשחק מסויים, יהיה מעולה בכל סוגי המשחק. יהא המשחק אשר יהא, שיטת המשחק זהה בכולם – הכאה בכדור המוביל כדי לפגוע בכדור מטרה ולשלחו למקום הרצוי. ההבדלים מינוריים, רק שיטות הניקוד שונות. יש סנוקר (snooker), פול (pool), קארום (carom), אייט בול (8-ball), ניין בול (9-ball), באלקליין (balkline), ועוד שלל גירסאות מקומיות בכל מיני מקומות. ההבדל העיקרי מתרכז בכך שחלק מן המשחקים משוחק על שולחן ללא כיסים, וחלק על שולחן עם כיסים בצידיו, שלתוכם נורים כדורי המטרה.

השם הכללי למשחק על שולחן חסר כיסים הוא קארום, שפירושו כדור המושלך אל משהו וניתז ממנו, כמו למשל מקיר. הוא נקרא גם ביליארדס צרפתי, ובצרפתית הוא נקרא קראמבול (carambole), ובספרדית קראמבולה (carambola), כן כמו הפרי. במהלך המשחק על הכדור המוביל לפגוע בכדורי המטרה, והכי טוב אם הוא פוגע בשניהם במכה אחת. בסוג משחק זה כלולים משחקים כמו סטרייט ביליארדס (straight billiards), באלקליין (balkline), וטרי קאשן ביליארדס (three cushion billiards – ביליארדס שלוש הכרים). הם מקובלים יותר באירופה הקונטיננטלית, באסיה ובדרום-אמריקה, ונדיר לראותם בארצות-הברית.

השם הכללי למשחק על שולחן בעל כיסים הוא פּוּל, הקרוי גם ביליארדס כיסים (pocket billiards). לשולחן שלושה כיסים בכל צד, מהם שניים הינם פינתיים ואחד אמצעי. המטרה המשותפת לכל המשחקים האלה היא להטביע את כדורי המטרה בכיסים. הפופולאריים ביותר הם הסטרייט פול (straight pool), הסנוקר, והאייט-בול. בעיקר הם פופולאריים בארה"ב ובאנגליה.

סנוקר

מקורו ככל הנראה בהודו בתקופה הקולוניאלית, בה הומצא על ידי קצינים בריטיים. הרעיון המשחק הוא למנוע מן השחקן לבצע מכה ישירה אל כדור המטרה ולהסתירו מאחורי כדורים אחרים. המשחק משוחק עם שני סטים של כדורים: סט כדורים אדום, וסט כדורים בצבעים שונים. לכל צבע יש ניקוד שונה, 2-8 נקודות. מטרת המשחק הינה להכניס כדור אדום ולאחריו כדור צבע וכך להגיע לניקוד גבוה מהיריב. המשחק נפוץ בעיקר בבריטניה ומנוהל כיום על ידי 'התאחדות העולמית של הביליארדס והסנוקר המקצועניים' (WPBSA – World Professional Billiards and Snooker Association), אשר הזרוע העיסקית שלה אחראית על ביצוע התחרויות ברחבי העולם, ועל דירוג השחקנים והליגות השונות.

Eight ball

המשחק משוחק עם שני סטים של כדורים, 7 בצבע מלא ו-7 מפוספסים. מטרת המשחק היא להכניס לכיסים את כל הכדורים מסט אחד, ולבסוף את הכדור השחור – המשותף לשני הסטים – לצורך נצחון במערכה. כיום הטורנירים נערכים בניהול ה-IPT – International Pool Tour. המשחק פופולרי ביותר בארה"ב, כמו גם בפאבים ובאולמות משחק ברחבי העולם.

Nine ball

כשמו כן הוא, במשחק 9 כדורים הממוספרים בספרות 1-9. מטרת המשחק, לאחר פיזור הכדורים על השולחן, היא להכניסם לכיסים על פי מספריהם בסדר עולה. מותר להכניס את הכדור ה-9 לפני תורו בקומבינציה עם פגיעה בכדור אשר תורו להיכנס. המשחקים מאורגנים על ידי ה-WPA – World Pool-Billiard Association. הטורניר היוקרתי ביותר הוא התחרות הפתוחה לניין-בול בארה"ב. רבים מן המשחקים על פרסים יוקרתיים נערכים בלאס-וגאס.

קארום, סטרייט ליין 

משחקים בשלושה כדורים, על שולחן ללא כיסים. מטרת המשחק היא לפגוע באמצעות כדור אחד בשני הכדורים האחרים במכה אחת. הצלחה מקנה נקודה, כאשר מחליטים מראש על מספר המקסימום של הנקודות האפשריות במשחק.

קָארוֹם כַּרִים

אותו משחק כמו הקארום הרגיל, אולם על הכדור המוביל לפגוע בדופן השולחן לפני הפגיעה בכדורי המטרה.

אז מה צריך בכדי לשחק?

שולחן

באורח מסורתי עשויים שולחנות ביליארדס מעץ מהגוני. זהו השולחן בעל המראה הכבד והמכובד. עם זאת, חומרים חדשים מכרסמים במסורת ויש כיום שולחנות העשויים מסוגי עץ אחרים, כמו גם מחומרים סינתטיים. כמו הכדורים, גם שולחן המשחק של הביליארד משתנה בגודלו ובצורתו בהתאם למשחק המשוחק עליו. המידות הרווחות הן 4X8 רגל, שהם 1.2X2.4 מטר; ½4X9 רגל, שהם 1.4X2.7 מטר; או 5X10 רגל, שהם 1.5X3 מטר. היחס בין האורך לרוחב הוא תמיד 1:2.

משטח השולחן עשוי מכמה לוחות ציפחה (slate) – אבן גרניט קשה וחלקה – המודבקים זה לזה. הדבר מעניק לשולחן משקל נכבד, החיוני כדי למנוע כל טלטול או תזוזה בזמן המשחק.

משטח המשחק בשולחן מכוסה בלֶבֶד צמר (felt) שהוא בדרך כלל ירוק, זכר למשטחי הדשא עליהם שוחקו המשחקים הללו בעבר הרחוק. אך לעיתים הבד הוא כחול או אדום, ואף בגוונים אחרים. משטח זה הינו המגרש, והוא מגודר בדפנות העשויות מגומי מוקשה, וקרויות כרים (cushions). במשחקי הסנוקר הבד הינו צמר אשר רמת השיעור שלו הינה נמוכה, כדי להקטין את החיכוך בין המשטח לכדור, כך שמהירות הכדור הינה גבוהה. לעמות זאת בפאבים ובאולמות משחק משטח הבד עבה יותר כדי להאט את הכדור ולאפשר משחק מבדר יותר. לשולחן הסנוקר יש שישה כיסים, ואילו שולחן הקארום הינו ללא כיסים.

כדורים

הכדורים למשחק הביליארד היו עשויים בתחילה מעץ, ולאחר מכן מחימר בלגי מיוחד. אבל החומר המועדף על האצולה היה שנהב. חומר זה היה אכן מרשים מאוד, הן בצורתו ובצבעיו, הן בביצועיו, והן במחיריו. זאת היא הסיבה לכך שמאז, ועד זמננו אנו, הכדורים נראים כעשויים משנהב, אף כי הם כבר לא. השימוש בשנהב לכדורי ביליארד נזנח כליל, בעיקר הודות למאבקם המוצלח של הארגונים להגנה על הטבע. כיום עשויים הכדורים מצללולויד ומפלסטיק.

גודלם של כדורי הביליארדס אינו קבוע, והוא משתנה בהתאם למשחק אותו משחקים – במידות 5.7 עד 6 סנטימטר ובמשקל 155-170 גרם. לא רק גודל הכדורים שונה בסוגי המשחקים השונים, כי אם גם צבעיהם ומספרם. לדוגמא: במשחק הקרמבול יש שני כדורי פגיעה וכדור מטרה אחד, והם בדרך כלל הכדורים הגדולים ביותר בשימוש על שולחן הביליארדס. במשחק הפול האמריקני, יש שתי קבוצות של כדורי מטרה, קבוצה אחד צבועה בצבעים אחידים והקבוצה השניה צבועה בפסים. הכדור בו מכים עם המקל קרוי קיו-בול (cue ball) והוא הכדור המוביל. הכדורים שבהם אמור הקיו-בול לפגוע קרויים כדורי מטרה.

קיו-סטיק

במהלך המשחק מכים בכדורים עם מקל ארוך – ה'קיו-סטיק (cue-stick). הוא הולך וצר מבסיסו ועד לראשו. בתחתיתו קוטרו רחב יותר כדי לאפשר לשחקן להחזיק בו בנוחות, ובקצהו קוטרו 11- 13 מילימטר. ככל שהקצה צר יותר כן תהיה מדוייקת יותר המכה המְשלחת את הקיו-בול בכדורים האחרים. העץ המקובל לעשיית הקיו-סטיקס הוא אֶדֶר (maple) מלוטש וממורק. אולם, כמו במחבטי טניס וגולף, קיו-סטיקס מקצועיים עשויים כיום גם מגראפיט ומחומרים אחרים. לקצה המקל מודבק עור מיובש. ככל שהעור נוקשה יותר כך חדה וחזקה יותר המכה. את פיסת העור מחבר למקל "שרוול" מיוחד הקרוי פרולה ועשוי מפלסטיק, ממתכת, או מחומרים סינתטיים שונים.

אין גבול לרמת הגימור של המקל, אשר יכול להיות מקושט בציורים או בדוגמאות שונות, ויש אף המשובצים באבנים טובות. קיו-סטיקס אשר יוצרו בידי יוצרים מפורסמים, כמו בלבושקה (George Balabushka), 'רמבו (Herman Rambow), 'פאריס' (John Parris), 'סמסארה' (Samsara), 'לונגוני' (Longoni) ו'שאמבוטי' (Szamboti), עשויים בעבודת-יד ומחיריהם מגיעים למאות דולרים. גם המונח cue מקורו בשפה הצרפתית: queue הוא זנב בצרפתית, ולמקל המשחק היה קצה – כאילו "זנב" – אחורי שבו החזיקו כדי להכות בכדור.

קיו-סטיקס מושקעים מאוד, בצביעה, בחריטה, בשיבוצים של סוגי עץ שונים בגוונים שונים, ובשיבוץ מתכות ואף אבני חן.

קוביית גיר

קובית הגיר הידועה, אותה רואים שחקנים מורחים על קצהו של המקל לפני כל מכה, הינה תערובת של סיליקה עם צבע – בדרך כלל ירוק או כחול. הגיר משמש כדי למנוע את החלקת קצה המקל על פני הכדור, ולהבטיח בכך מכות מדויקות או מכות סיבוביות אשר יעניקו לכדור ספין. הגיר מעלה את מקדם החיכוך של ראש המקל, מה שמבטיח שליטה משופרת במכה. שחקן טוב לעולם ישפשף את ראש המקל בגיר לפני שהוא מכה בכדור. אפשר לדעת בנקל מי הוא השחקן הגרוע, הוא זה שנזכר לשפשף את ראש המקל בגיר אחרי שהוא מכה.

בחר לך קיו-סטיק

רוצה לשחק ברצינות? אף שחקן ביליארדס שמכבד את עצמו לא ישתמש בקיו-סטיקס "ציבוריים". יהיה לו הקיו-סטיק הפרטי שלו. הוא יביא אותו עימו מפורק בתיק מהודר. אז יוציא אותו בנון-שלאנטיות, ויבריג את חלקיו בשלווה יחדיו לעיניהם המשתאות של הנוכחים. אחרי זה, רק מהפחד, כולם יפסידו אצלו. אז, איך תבחר קיו-סטיק ראוי? הנה איך ש –

א. חשוב יותר מכל – איך המרגש שלך עם הקיו-סטיק. דבר ראשון, טול אותו בידיך, וחוש אותו כדי לבחון אם הוא נוח לך ואם נוח לך איתו. אם לא, חפש קיו-סטיק אחר.

ב. בחר בקיו-סטיק בעל משקל טוב. הם שוקלים בין 19 ל-21 אָאוּנס, שזה בין 538 ל-595 גרם, ותוכל לבחור את המשקל שמרגיש הכי טוב בידיך. למתחילים עדיף לבחור בקיו-סטיק כבד יותר, כי הוא שומר היטב על הכיוון. מתקדמים מעדיפים את הקלים יותר. הם מחייבים אמנם מכה מדוייקת יותר, אך קל יותר לשלוט עמם במהירות הכדור.

ג. מה עדיף, קצה קיו-סטיק קשה או רך? קצה קשה עמיד יותר ושומר על צורתו טוב יותר, לאורך זמן. קצה רך מבטיח תחושה טובה יותר של המכה, אך זקוק לתחזוקה רבה יותר. מרבית המְשַחֲקִים בוחרים בקצה קשה.

ד. מצא את נקודות שיווי המשקל של הקיו-סטיק, ושלך. הנח את הקיו-סטיק על האצבע המורה של כל יד בשני הקצוות, וקרב את האצבעות זו לזו כדי למצוא את נקות שיווי המשקל שלו. בחלק מן המקלות היא תהיה קרובה יותר לקצה העבה, ובחלק מהם לחוד. אין בכך הבדל מבחינת המשחק, אלא רק מבחינת הנוחות האישית שלך, בחר במה שהכי נוח לך.

גדולי הביליארדיסטים

רוני או'סוליבן (Ronnie O’Sullivan) הבריטי נחשב בעיני רבים לגדול שחקני הסנוקר. אומרים שהוא בעל הכשרון הטבעי הגדול שעולם הסנוקר ראה מעודו. הוא יליד 1976 והוא כולו בן 34 בלבד. הוא היה למקצוען ב-1992, בהיותו בן 16 בלבד, וזכה באליפות בריטניה בהיותו בן 18. מאז זכה בטורנירים ובאליפויות לרוב, בהן גם אלה של סקוטלנד, אירלנד, גרמניה, סין, אסיה, אירופה, גראד-פרי, ואליפות העולם. מכנים אותו "הטיל" וגם "הקוסם", והוא מדורג כיום מספר אחת בעולם. עד כה צבר מפרסים 5.8 מיליון ליש"ט.

ווילי הוֹפּי (William F. Hoppe 1887-1959) מקורנוול, ניו-יורק הוא שם נרדף לביליארד. בהיותו בן חמש היה עומד על ארגז כדי לשחק ביליארדס בבית המלון של אביו. הוא זכה בכינוי ילד פלא, והפך למקצוען בהיות בן ארבע-עשרה בלבד. בגיל תשע-עשרה זכה בתואר אלוף העולם ב'באלקליין', כשניצח את מוריס וינו האגדי. מאז ועד 1927 הוא החזיק בתואר כמעט ברציפות. בשנות ה-30 של המאה שעברה הוא עבר לשחק 'ביליארד שלוש הכרים' ותארי אלוף העולם נפלו בחיקו גם במשחק זה, עד לפרישתו ב-1952.

לא כל ההיסטוריונים של הביליארדס תמימי דעים באשר למקומו של ווילי הופי בהיררכיה של שחקני הביליארדס, אולם הויכוח ביניהם הוא לגבי המקום הראשון והשני בלבד. רבים מן השיאים של הופי לא נשברו עד עצם היום הזה, בהם גם הרצף המדהים של 622 ב'באלקליין' ב-1912.