מאת יעקב שקד
התכנסנו לסעודה ביום חורפי נאה, על יד הבריכה בגינת הבית היפה של עמי שנקר ורעייתו. עידו קרוננברג, גיא דגמי, גיל פרז וכותב שורות אלו. כל הסועדים קוֹנֶסֶרִים – חובבי אוכל, יין, משקאות עדנים וסיגרים. בתמונת הכותרת, עמי שנקר.
את האוכל הכין עידו קרוננברג המוכשר. עידו הוא לא שף. שף הוא מנהל מטבח במסעדה, ולעידו קרוננברג אין מסעדה. הוא רק איש-טבח-שמו, והוא יודע יפה איך לטפל בחומרי גלם ולהפיק מהם מנות מעולות.
אכלנו:
< אבוקדו עם שמן זית ולימון.
< "איטריות" זוקיני דקיקות שנפרסו כך במכשיר מיוחד, ותובלו בעיקר בגבינת פקורינו משובחת ופלפל חרפרף. השילוב הזה יצר מעדן קטן שחיכי התענג עליו מאוד.
< נתחוני דג טָרָחוֹן (Blue runner) נא טובלים בלימון, על פרוסות קישוא. הדג קרוי כך משמו הלטיני, טראחורוס (Trachurus).
< צלעות טלה קטנות ומעודנות.
< פרוסות מנתח בקר קוֹבֶּה, ולצידן אורז עשוי כראוי.
שתינו:
הסעודה לוותה בשלושה יינות משובחים מפאר הארץ. יין 'יונתן תשבי' נדיר מבציר 1998 של יקב 'תשבי', יין 'המערה' מבציר 2012 של יקב 'המערה', ויין 'דור 2013' מיֵינָבֵי סירה של יקב 'נטופה'.
אומצות בקר משלושה מקומות נחשבות לטובות בעולם. מקוֹבֶּה (Kobe) שביפן, מנברסקה שבארה"ב, ומארגנטינה שבארגנטינה. אכלתי בשלושת המקומות, ואני מצדד בשלושתם בכל פה. בקובה אף נתנו לי לעסות באלכוהול את מותן הפרה שממנה הגיע סטייק הפילה שלי – מסורת שאיני יודע אם קיימת עוד. בנברסקה אכלתי סטייק לארוחת הבוקר, כך נהוג שם. בארגנטינה אכלתי בכל רחבי ארגנטינה סטייקים נהדרים, אבל בעיקר בפטגוניה. שם, עם כרי מרעה מאופק אל אופק, הפרה נולדת וחיה כל חייה בשטח מצומצם יחסית. לא שחסר לה שטח, אבל היא אוכלת עשב וישנה בלילה וכשהיא מקיצה בבוקר יש לה שוב עשב שגדל, כך שאין לה סיבה ללכת משם, והיא לא מפתחת שרירים קשים. בארץ אני די נמנע מסטייקים, כי סטייקים זה כמו מחלקה ראשונה בטיסות. אחרי שטעמת מסטייק הדעת טוב ורע, אין דרך בחזרה.
עידו קרוננברג הכין נתח מרשים של בשר מרשים, שהוצג לשם הנוחות כבשר 'קוֹבֶּה' אשר נקנה בארץ. אחרי העשיה הוא הניח לו לנוח בכדי שעסיסיותו תתרווח לה בתוכו ותיספג כראוי, ואז פרס אותו במומחיות. הכנסתי לפי. לעסתי. עונג צרוף.
בשר קוֹבֶּה? מבקר ואגיו (Wagyu)? לא ממש. המוניטין של הבשר היפני הנהדר הזה משמש כבר שנים לקידום כל מיני סוגי בשר בקר – החל בפרות שהן צאצאיות ישירות מזרע פר ואגיו יפני, עבוֹר בהכלאות למיניהן וכלה בפרות שמוענק להן התואר "קוֹבֶּה" כי הן ראו פעם תמונה של פרת קובה אמיתית. שיהיה ברור, גם בשר בקר 'ואגיו' שהוא צאצא ישיר מזרע 'ואגיו' יפני, אינו בשר קובה של ממש, והוא רחוק מאיכות המקור, ממש כמו שיין 'פּינוֹ נוָ'אר' מיֵינָבִים ישראליים הינו רחוק מיין 'פינו נו'אר' מבּוּרגוֹניְה. אז, הבשר הזה לא היה ממש קובה, אבל הוא בהחלט היה הבשר הטעים ביותר שאכלתי עד כה בישראל. נתח של בשר מוצק, מתמסר, עם טעם בשרי עמוק ועשיר שמזכיר בשר ציד, ואת הצבע הבשרי אפשר לראות בתמונות. בשר מעולה מאוד, שטעמו בכלל לא מזכיר את הקוֹבֶּה היפני שאותו לא אשכח.
עמי שנקר פתח בקבוק ו'יסקי מיוחד, שאותו הועיד לסעודה מיוחדת – 'סטרתאיילה' סינגל מאלט בן 50 שנה. כלומר, הוא בוקבק אחרי 50 שנה בחבית. יש לזכור שו'יסקי אינו קוניאק. ו'יסקי בן 50 שנה הוא בדרך כלל קוריוז ולרוב גם
קוריוז פאתטי. אבל יש יוצאים מן הכלל, והו'יסקי הזה הוא אחד מהם.
כמו עם מרבית הו'יסקי'ז הסקוטיים, השם שכותבים והשם שאומרים אינם זהים. כותבים Strathisla אבל מבטאים 'סטרָאתַיילָה', ובמלרע. הוא בא מפלך הו'יסקי ספֵּייסַייד (Speyside) שבצפונה של סקוטלנד.
זהו ו'יסקי סינגל מאלט סקוטי, בעל גוף בינוני, עגול ורך, יבשושי לטובה. תבליני עם תת-תו פירותי מה. העֲשָׁנִיּוּת הסקוטית שלו כבר מזמן לא עֱזוּזִית כמו שהיתה בימי עלומיו הרחוקים, אבל יש בו עדיין די עשניות לליווי סיגר משובח. האף שלו מבטא היטב את גילו המופלג: פרי מיובש, עץ שרי, אגס מסוכר, קָלִי, ריבת חלב. בחֵך מתיקות-מה, קליפת הדר מיובשת, קפה בחלב, עץ, ושמצון של אניסיות. השיהוי שלו (finish) בחך הוא ממושך ומותיר על הלשון שריפה קטנה ונעימה שדועכת לתוך זיכרון נעים.
מחיר בקבוק, 1000 אירו וצפונה עד 3000 אירו.
כסיום ראוי לסעודה התרווחנו לנו עם הו'יסקי ביד אחת וסיגר קובאני מן השופרא ביד השניה – היה זה 'קוהיבה סיגלו 6 גראן רסרבה' (Cohiba Siglo VI Gran Reserva). הסיגר הזה נמנה עם העידית שבעילית. מן המשובחים ביותר שיוצרו בקובה מאז ימי אלכסנדר מוקדון, ואולי אף לפניו. חובבי סיגרים אניני טעם לא מעטים הגדירו אותו כסיגר הטוב בעולם. הופעת הבכורה שלו היתה ב-2003 ב'פסטיבל הבאנוס' – פסטיבל הסיגרים הנערך מדי שנה בהבאנה, קובה. ב-2018 הגיע הסיגר הזה לגיל המופלג של חמש-עשרה שנה. זאת יש לדעת. גם הטוב שבסיגרים יתערער ויהיה זקן אחרי 15 שנים. עד אז סיגר משובח מאוד יתבגר וישתבֵּחַ. להתבגר זה טוב. להזדקן זה לא.
ה'גראן רסרבה' הזה עשוי ממיטב עלי הטבק של קובה. העלים יושנו במשך חמש שנים, למצב אידיאלי, ורק אז גולגלו לסיגרים. הויטולה שלו (מידותיו) 7/8 5 אינץ' אורך על 52 קוטר. ובעברית: כ-15 ס"מ אורך על 2.1 ס"מ קוטר – גודל הקרוי 'טורו' וגם 'רובוסטו-אקסטרא'. היה זה סיגר עשיר מאוד בחוזק מדיום-פוּל, בעל עלה עטיף משיי ומושלם, שאיפה מעולה, ווליום עשן גדול ועשיר ושלל מרשים של טעמים, שדהו מעט מסיבות שהזמן גרמן.
כן, יש להודות שהסיגר היה קצת "מרופט" בפינות של טעמיו, ושרק אחזקתו אצל שנקר בתנאים הנכונים החזיקה אותו בחיים. ועדיין, גדולתו ניכרה בו היטב. הוא וה'סטרתאיילה' התיידדו יפה כמו זוג קשישים שכוחם עדיין במותניהם, והעלו יחדיו זכרונות יפים מימי הפאר שלהם.
המחיר לסיגר בודד, 100 דולר וצפונה, עד 300 דולר.
היו גם מנות אחרונות, מעולות. אבל עם כרס מלאה מעדנים וראש מלא ביין-ו'יסקי, מי זוכר אותן?
היתה לי – ואני מאמין שלכל הנוכחים – חוויה נעימה מאוד, אשר בה היה לחברה חלק מכובד לא פחות בהנאה מאשר לאוכל למשקה ולעשן.
שניפגש בדברים הטובים.