שִיר הַמָּיִּם

 מאת שלמה אבן גבירול

 כִּכלות יֵינִי תֵרֵד עֵינִי

פַּלגֵי מָיִם.

שִבעִים הֵמָּה הַגִּיבּורִים

וַיַכּחִידוּם תִשעִים שָׂרִים

שַבתוּ שִירִים, כִּי פִי שָׁרִים

מָלֵא מָיִם.

לֶחֶם לָאוֹכֵל אֵיך יִטעַם

אוֹ אֵיך מַאֲכָל אֶל חֵך יִנעַם

עֵת בַּגּבִיעִים לִפנֵי הָעָם

יֻתַּן מָיִם?

מֵי יַם-סוּף בֶּן-עַמרָם הוֹבִיש,

וִיאוֹרֵי מִצרַיִם הִבאִיש,

אָכֵן, כִּי זֶה משֶׁה הָאִיש

יַזֵל מָיִם.

הִנֵנִי רֵעַ לַצּפַרדֵּע,

עִמָּהּ אֶזעַק וַאֲשַוֵעַ,

כִּי כָמוֹהָ, פִי יוֹדֵע

שִיר הַמָּיִם.

נָזִיר יִהיֶה עַד יוֹם מוֹתוֹ.

כִּבנֵי רֵכָב תִהיֶה דָתוֹ,

יִהיוּ בָנָיו וּבנֵי בֵיתוֹ

שוֹאֲבֵי מָיִם.

כִּכלות יֵינִי תֵרֵד עֵינִי

פַּלגֵי מָיִם.

יין מול מים

או, ושאבתם יין בששון

 מאת יעקב שקד

 "ככלות ייני תרד עיני,", דהיינו: כשנגמר לי היין, דמעות לי בעין. כך אומר המשורר בשיר המלבב הזה. הוא היה אורח לסעודה בביתו של אחד, משה. בסעודה הזאת הוגש היין בִּמשׂוּרָה, בקמצנות. מִשֶּתָם היין הוגשו לסועדים מים בשפע. כך נצחו תשעים השרים את שבעים הגיבורים, ויכחידום. איך כך? כך כך: יין בגימטריה – שבעים; ומים בגימטריה – תשעים. וכי איך יהיה האוכל טעים, אם הוא מלווה במים במקום ביין? שואל משוררנו, הצמא ולא למים. ומכאן: "ככלות ייני תרד עיני," כשייגמר היין ירדו דמעות מעיני. בצדק. וכי איך אפשר לסעוד בלווית מים בלבד. כבר שאלתי יותר מפעם, בהקשר דומה: ראיתם פעם משהו יותר עצוב מכוס מים על יד האוכל? לא ייפלא, אפוא, שנאלמו השירים בפי הסועדים ונעלמו מפיהם. כמו אבן גבירול, גם אני, לא אוהב מים. יתכן שהמשורר חשב, כמוני, שמחלידים משתיית מים (בצחוק, בצחוק).

למארח קראו, כאמור, משה. אבן גבירול מוצא בו הקבלה זוטרה למשה המיתולוגי, בן-עמרם, ומזכיר כי אף הוא היה לו עיסוק אובססיבי במים: הבאיש את מי היאור, ייבש את מי ים-סוף, והִזיל מים מן הסלע. וכי מה אני, צפרדע? שואל המשורר. אני רוצה יין ואתה עושה ממני רֵעַ לצפרדע. הרי אם אוסיף עוד לשתות מן המים, לבסוף אכרע לצידה ואקרקר ואשווע כמותה.

אבל, אותו משה ישקול למטרפסו כראוי לו. הוא יהיה נזיר מיין, כבני רכב, שעליהם נאמר: "הוּקַם אֶת דִּבְרֵי יְהוֹנָדָב בֶּן רֵכָב אֲשֶׁר צִוָּה אֶת בָּנָיו לְבִלְתִּי שְׁתוֹת יַיִן וְלֹא שָׁתוּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי שָׁמְעוּ אֵת מִצְוַת אֲבִיהֶם" (ירמיהו, לה, יד). ועוד יגדל העונש, כי בנוסף לכך שהוא ובניו ובני ביתו לא ישתו שוב יין, הם גם יהיו מעתה שואבי מים – עיסוקם של הפחותים.

השיר הזה הולחן על ידי מלחין אלמוני. רבים מאוד מכירים את המנגינה, אבל אך ספורים יודעים את מילות השיר, כולן. ברור שהמלחין היה ממוצא אשכנזי, כי המנגינה היא לא ערבית – מה שנקרא בפי הרבים "מזרחית", וכי הלחן עושה שימוש במילים במלעיל, בעוד אבן גבירול כתבן, כמובן, במלרע.

בספרד של ימי הביניים – תקופת המאפליה של אירופה, שמרו היהודים על אהבתם לאוריינות, לידע, לתרבות. שלמה אבן גבירול (1058-1022) נמנה עם הבולטים שבהם – מלומד, איש-מדע, אסטרונום, פילוסוף ומשורר. מ'שיר המים' נקל להבין שגם מנעמי החיים לא היו זרים לו.

עוד נשוב ניפגש על היין.