ירכיים לוהטות
הסיגר והירכיים של הקובאניות
מה מקור האגדה על כך שטורסדורות מגלגלות סיגרים על הירכיים הערומות שלהן? מה הקשר לקוהיבה ולזונות? ומה חלקו של מֶרִימֶה שהיה מְרִימָהּ?
מאת יעקב שקד
יש אגדה יפה על סיגרים שמסתובבת בעולם. האגדה הזאת אומרת שהסיגרים הקובאניים המשובחים מגולגלים על ידי קובאניות על הירכיים שלהן. האגדה הזאת הולכת ומתגלגלת מסוף העולם ועד סופו. כמעט בכל הרצאה שלי על סיגרים מישהו שואל האם נכון הדבר.
האם זה נכון? אגדות לא צריך לבדוק. יש סיבה לכך שקוראים להן 'אגדות', ולא 'עובדות'. כבר אמר נתן אלתרמן, "מיטב השיר – כזבו." לפעמים אין תועלת בגילוי האמת, בעיקר אם מסתבר שהיא לא עירומה. גברים רבים כל כך, גם נשים, מדמיינים לעצמם, עם כל סיגר שהם מעשנים, נשים מולאטיות שוקולדיות, בבתי החרושת של הסיגרים. הן יושבות בחום הקאריבי המהביל של הבאנה, עורן מבהיק מזיעה קלה, מחשופן העמוק מגלה שדיים כבדים, השמלה הצבעונית הקלה מורמת עד לגבול הצניעות, והירכיים העגולות פשוקות בזווית נוחה. היד המחזיקה בסיגר מגלגלת אותו באיטיות על עור הירך החלקלק. ככה מדמיינים זאת לעצמם חובבי סיגרים. או שמא זה הדמיון שלי?
גם מי שלא נגע מימיו בסיגר מכיר את האגדה הזאת. אז מה האמת? האמת היא שלא משנה. אבל פטור בלא כלום אי אפשר. אז אני יכול להציע ארבע השערות באשר למקור האגדה, שאחת מהן עשויה להיות נכונה.
מוכר האגדות
השערה אחת היא שגברים הנהנים לעשן סיגר ניחוחי, פשוט נהנים גם לראות בעיני רוחם את ירכיהן השחומות-חלקות-עגלגלות של נשים קאריביות שאולי גלגלו אותם. יתכן שאלה הם הדברים שראה בעיני רוחו – לפני שנים רבות – גם איש מכירות של סיגרים קובאניים. יתכן שהוא התחיל לספר את מה שראה בדמיונו, כאילו היה אמת. כשראה שהסיפור הזה מעלה את מכירותיו פלאים, הוא דבק בו ו"מכר" אותו כחלק קבוע משֹיח-המֶכֶר שלו. הלקוחות שתו את הסיפור בצמא ואימצו אותו אל חיקם. הסיפור הפך לנחלת הכל, ועוד אגדה נולדה.
סיגרים בני זונה
ההשערה השניה קשורה בסיגרי 'קוהיבה'. 'Cohiba' זה אולי מותג הסיגרים הידוע בעולם, גם בקרב מי שאינם חובבי סיגרים. על פי מידת פרסומו של המותג הזה נראה שהקוהיבות היו כאן מתמיד. אבל האמת היא שאיש לא שמע על 'קוהיבה' עד לשנות השבעים של המאה שעברה. המארקה הזאת פשוט לא היתה קיימת עד אז.
מי שהוציא את הסיגר הנהדר הזה לאויר העולם היה פידל קאסטרו. הסיפור הוא שהמנהיג הקובאני עבר יום אחד, בשנת 1967, במסדרון, ואל נחיריו הגיע ריח נהדר של סיגר שכמותו לא הכיר. חוטמו המנוסה קלט מיד את האיכויות הגלומות בסיגר המפריח לחלל ניחוחות כאלה וארומות כאלו. הוא הלך בעקבות הניחוח אל מקורו. את הסיגר עישן להנאתו אחד משומרי ראשו, ביינבנידו פרז סלאזאר (Bienvenido Perez Salazar). קאסטרו – אפיסיונאדו בעל טעם משובח משחר נעוריו הבורגניים – ביקש לנסות את הסיגר בעצמו ו"נדלק" עליו. הסיגר שהוא קיבל היה בויטולה (מידה) הנדירה 'לאנסֶרוֹ' – סיגר ארוך ודק. קאסטרו נהנה כל כך מן הסיגר הזה עד שהוא התעניין מניין בא. שומר הראש סיפר לו שידיד שלו, טורסדור צעיר, מכין אותם באופן פרטי, מבלנד מקורי שלו, לעצמו ולאחדים מידידיו. הטורסדור, אדוארדו ריברה איריזארי (Eduardo Rivera Irizarri) היה רק בן עשרים, אבל כבר בעל ותק של שבע שנים בגלגול סיגרים. הוא הוזמן אל קאסטרו, והתבקש להכין מעתה את הסיגרים הנהדרים האלה רק בעבור 'אל פרזידנטה'. אחרי שנה של ייצור פרטי, בהיקף של כ-30,000 סיגרים, הושיבו את ריברה אחר כבוד בבית מפואר. הבית נקרא 'אל לאגיטו' (El Laguito – האגם הקטן), והיה בעבר ביתו של נסיך פינאר דל ריו. שם, תחת מעטה של סודיות לבל ייחשף הסוד היקר של הבלנד, החל אדוארדו ריברה להדריך מאתיים נשים באמנות גלגול הסיגר. מאלו הוא בחר בעשרים מגלגלות לייצור הסיגרים "של קאסטרו". בשנים הראשונות הם ייצרו כ-650,000 סיגרים לשנה. כל התפוקה יועדה לשימוש הפרטי של קאסטרו ומקורביו, וכמתנה נחשקת מאוד לאורחים נחשבים, לדיפלומטים, ולמנהיגים שקאסטרו חפץ ביקרם.
